[us_page_title description=”1″ align=”center”]

גנזי המלך פרשת חקת

“זאֹת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה’ לֵאמרֹ דַּבֵּר אֶל
בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה”

בכל מצב אפשר לעלות מתוך דרשותיו של הרב אמנון יצחק שליט”א

איתא (במדרש רבה יט): ‘זאת
חקת, זה שאמר הכתוב (‘איוב’
יד): “מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָד”?
כגון: אברהם, מתרח. חזקיה,
מאחז. יאשיה, מאמון. מרדכי,
משמעי. ישראל, מאומות. עולם
הבא, מעולם הזה. מי עשה כן? מי
צוה כן? מי גזר כן? לא יחידו של
עולם? תמן תנינן: בהרת כגריס
באדם טמא, פרחה בכולו טהור. מי
עשה כן? מי צוה כן? מי גזר כן? לא
יחידו של עולם?
תמן תנינן (‘חולין’ עא.): ‘האשה שמת
ולדה במעיה והושיטה החיה ונגעה בו,
החיה טמאה טומאת ז’ והאשה טהורה
עד שיצא הולד’. המת בבית (בבטן
האשה מ”כ) הבית טהור, יצא מתוכו הרי
הוא טמא. מי עשה כן? מי צוה כן? מי
גזר כן? לא יחידו של עולם? תמן תנינן
(‘פרה’ ד): ‘העוסקין בפרה מתחילה ועד
סוף מטמאין בגדים’. היא גופה מטהרת
בגדים. אמר הקב”ה: חוקה חקקתי,
גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על
גזרתי’ עכ”ל.
הסדר במדרש מורה אשר יש כאן
ארבעה מחלקות, אח”כ בא הסיום: ‘מי
עשה כן’? ונבאר מה שנראה ללמוד מכאן
לעבודתנו; “זאֹת חֻקַּת הַתּוֹרָה” כיצד
לומדים תורה? כיצד מתעלים בתורה?
וכיצד מתחזקים בתורה? שאלה זו
נשאלת ע”י ארבעה סוגי אנשים שצריכים
חיזוק; יש אדם שרואה את עצמו כטמא,
אינו מוצא את עצמו קשור לבחינה של
כלל ישראל, בהיותו נעדר דביקות בקב”ה,
איש עולם הזה. וכאשר עולה בלבו מחשבה
על הצלחה בתורה, מיד הוא מחליט שאין
בידו לעשות כן. ודבר זה מאד מצוי, ליפול
ביאוש עקב מצבו הרוחני הירוד.
אל מול טענה זו פונים חז”ל
ומחדשים לאמר: בעיקרא דדינא
הצדק אתך, כיצד זה יוכל הטמא
והמגושם לזכות ולהצליח? אלא
שיחידו של עולם שהוא ברא את כל
העולם, הוא גזר אשר כל אדם ואדם
יוכל להשתמש בנקודה הפנימית
בנשמתו, להציתה ולשלהבה לגדלות
מופלגת. מקומו של יאוש אינו אלא
בשכל המוגבל של האדם, השכל
רואה בכל דבר סיבה ומסובב, אם עשיתי
כך, בהכרח שהתוצאה היא זו. אבל הקב”ה
יחידו של עולם, הוא החונן לאדם דעת,
הוא יוכל בבת אחת להעניק הצלחה למי
שחפץ.
יש אדם היגע בתלמודו ואינו עולה
בידו מאומה ולפתע הוא חש בשפע של
סיעתא דשמיא. יש המקבל על עצמו
קבלות בעבודת ה’ ונכשל וחוזר ונכשל, עד
שמתחיל ליפול ביאוש. עד מתי? תשובתם
של אלה היא: “מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא”, עתה
הנך עומד במדרגה ירודה ופחותה, כעבור
רגע ביכולתך להתעלות למעלה למעלה.
אדם מגושם בכל מהותו מסוגל ליהפך לבן

עוה”ב, לבן תורה המפקיר עצמו לתורה
במסירת נפש, אם רק תחפוץ, תזכה שתהיה
אדם חדש, לא אותו אדם מגושם, בפסוק:
“לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹקִים” (‘תהילים’ נא).
מחדש דוד המלך, אשר יש והקב”ה מחליף
את הלב בלב חדש, למי שבא להתחזק.
הבחינה השניה: ‘תמן תנינן: בהרת
כגריס באדם, טמא. פרחה בכולו, טהור’,
יש ומשליכין אדם אל תוך התהום ודוקא
שם הוא מקבל האפשרות להתעלות. יש
טמא אשר זקוק להלכות טומאה כדי לעלות
מטומאה לטהרה, אבל יש טמא, גם מבלעדי
הלכות, יעלה על עצמו, כאשר הטומאה
משאירה לו אחיזה של מקום טהרה ברור
שיטהר עצמו. כנגד הטמא החושב שאינו
ראוי להתעלות, באה התשובה: “מִי יִתֵּן
טָהוֹר מִטָּמֵא”.
אבל אדם שהיה במצב רוחני ובבת אחת
מרגיש איך שהסיעתא דשמיא סרה הימנו
והוא מושלך מטה מטה, ידע אשר ‘פרחה
בכולו, טהור’. כי סימן יפה הוא לאדם
אשר מדברים עמו, מן השמים דורשים
ממנו עוד התעוררות וגבהות. ובספרים
קראו לימים אלה ‘ימי הבחינה’. ובספרי
מוסר ‘ימי הירידה’. כאשר אדם נטמא, אות
הוא שתובעים ממנו התעלות ולשם כך
עליו לקיים את ההלכות ואם עבר זמן ולא
הרגיש ואדרבא מוצא קורת רוח ממצבו,
אז מפילים אותו עד שבעל כרחו מפנה
עצמו להתעלות.
הבחינה השלישית: הוא מה שהרבה
שואלים, על אלה שכל עוד הם בין כתלי
הישיבה שומרים על תוארם, אבל מיד
כאשר יוצאים לחוץ נטמאים כי קולטים
את השפעת הרחוב ואינם מבינים למה
זה ישפיע עליהם הרחוב לנהוג בהנהגות
שאינם של בן תורה. ויש ונופלים עי”ז
ליאוש. כלפי אלה התשובה היא; לא
להתפעל מזה, גם זו בריאה, בריאה של
עולם הנסיון וכאשר ההכרח מביא לפגוע
בו בעולם, עליו לידע כי הוא נמצא עתה
במצב שהוא עלול יותר לקבלת טומאה.
אבל מאידך יש בעולם הנסיונות מה
שאין בבית, כי דוקא מחמת שהוא נמצא
בנסיון יש בידו להתעלות מעלה מעלה,
מחד, לא לשכוח אשר הרחוב הוא רשות
הנסיון ולא לרמות עצמו כאילו כבר הגיע
למדרגה שהנסיון כבר אינו נסיון עבורו.
ומאידך הנסיונות המזדמנים בהכרח, הם
הנסיונות שמעמידים לפניו מן השמים
להתעלות.
הרביעית נוגעת לעולם המשפיעים:
הן המשפיעים על אחרים והן המשפיעים על
עצמם; יש המקדישים הרבה זמן בעבודת
מטהר ומתוך כך נדבקת בו טומאה, יש
אמנם טהרה ע”י שלילה, היינו: ע”י לימוד
תורה המטהרת והמכפרת, אבל הטהרה
ע”י עקירת הטומאה בחיוב, אע”ג שיש
וחייבים להתעסק בה ואמנם מצליחים
ומטהרים את הטמא. אבל מאידך קיים ענין
המוכר בעולם המוסר, אשר אם מתעסקים
בענייני ירידות ועבירות, עלולים להגיע
מלימוד הענין והעסק בה, לרצון להתדבק
מעט בעבירה כדי ללמוד אודותיה ואלה
מטמאים. ואין להקשות כיצד זה אשר
בתוך עסק במצוה ובאמצע עסק הטהרה,
דוקא אז ועל ידה מקבלים טומאה? כי
‘חקה חקקתי גזירה גזרתי’.
והעצה כיצד לעמוד בזה: היא עצם
הידיעה על הסכנה האורבת לו בדרכו.
וכמ”ש ב’כלי יקר’ וז”ל: ‘”וּמַזֵּה מֵי
הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו” (‘במדבר’ יט). רוב
המפרשים יצאו ללקוט ולא מצאו
טעם מספיק, למה הפרה המטהרת
הטמאים תטמא הטהורים? ועתה הט
אזנך ושמע: כי מצינו שכל אוכל אינו
מוכשר לטומאה עד שיפול עליו מים.
ואיך אפשר המים שמקורם טהרה יסבבו
הטומאה? אלא ביאור הענין כך הוא:
שכך הוא בטבעיות, שכל דבר אינו
מתפעל כי אם מהפכו ולא ממה שהוא
ממינו.
כדרך שהיצר הרע מתגרה יותר
בישראל מבאומות ובתלמיד חכם יותר
מכולם, לפי שכולם הפכיים לו. על כן
הוא רוצה להתגבר עליהם. וזה טעם
שסמוך לעליית השחר החושך מתגבר,
כי כל דבר מתפעל מהפכו דוקא, לפיכך
כל אוכל וזרע אינו מתפעל מן הטומאה
לעשות בו רושם, עד שיבוא עליו מים
שכולם טהרה ואז הטומאה רצונה לנצח
הטהרה ותתגבר עליה.
כך מי נדה שיש בהם מים שכולם
טהרה ויש שם אפר פרה שכולו טומאה
והם מעורבין יחד, לפיכך אם מי נדה
זורק על אדם טמא, אז אין האדם
מתפעל מן האפר שהרי הוא ממינו,
אבל הוא מתפעל מן המים שהם הפכיים
לו, כי הוא טמא והמים טהורים, על כן
המים פועלים בו ומנצחים הטומאה,
אבל אדם טהור הנושא “מֵי הַנִּדָּה”, אינו
מתפעל מן המים כי הם ממינו ששניהם
טהורים, אבל הוא מתפעל מן האפר
שהם הפכיים לו, כי הוא טהור והאפר
טמא, על כן האפר פועל בו ועושה בו
רושם לטמאו.
ואם תשאל לומר: אם כן האפר למה
לי? יטהרו במים בלא אפר, תשובה
לדבר: שיש צורך בזריקת האפר עליו,
כי לא יוכל להטהר עד שידע מקור
הטומאה וישתדל להסיר הסיבה, לומר;
הרי לך שטר ושוברו עמו. ובעירוב
זה כח המים אתי לאשמעינן, שהם
מנצחים מקור הטומאה’. ועל כל פנים
למדנו אשר באיזה דרך שהאדם מתעלה
נוהגים אתו בנסים עצומים שאי אפשר
להסבירם, חוקה הם, יחידו של עולם
עשה, ציוה וגזר כן ואשר על האדם לידע
אותם. (‘מערכי לב’)

מלאכת בורר

ההלכות שלפנינו מבוססות עפ”י השו”ע וה’משנה ברורה’

1. הגדרת בורר; שכל דבר שצריך
לשים עין על אותו חפץ מכל החפצים
זו הגדרה של בורר. אבל אם בנקל
ללא התבוננות הדבר ניכר לעין בצורה
בולטת, לא חשיב בורר. וכן גם אם שני
חפצים מונחים אחד ליד השני, לא הוי
בורר.
2. כשיש ערימה של ספרים ורוצה
להחזירם לארון הספרים אסור ללקט את
הסידורים מיתר הספרים ולהניחם בתא
של הסידורים. אך יש מי שאומר, שכל
ספר שלוקח מהארון יכול להניחו במקומו
בתא, בלא להתכון לקחת סוג מסוים של
ספרים.
3. להכין בגדים בלילה למחרת שיקום,
או לילדים, הוי איסור של בורר. ולכן רק
סמוך ללבישה יהא מותר.
4. קרום, או שומן שע”ג המרק, אסור
להסירו אלא, יסירו עם מעט מהמרק.
וכן מים שנמצאים ע”ג הלֶבֶּן, אם המים
מעורבים עם הלֶבֶּן ישפוך וישאיר מעט,
או יסירם עם מעט מהלֶבֶּן.
5. מים שיש בטונה, או בחמוצים,
מותר לשפוך את המים שמעליהם, אבל
לא את המים שמעורבים באוכל.
6. בסיום הארוחה כשנשארים סלטים
בצלחות, אין להפריד כל אחד למקומו.
וכן כשנשאר בצלחות סוגי עוגיות, אין
למיין אותם.
7. אין בהדחת כלים איסור בורר. וכן
אף שיש מסננת בכיור שהמים הולכים
והפסולת נשארת בכיור אין בזה משום
בורר ומותר.

הליכות עולם

ההלכות באדיבות ‘הליכות עולם’ מהרה”ג הרב רם כהן שליט”א

כשרצה אלחנן לאכול סעודה שלישית
היתה חסרה לו חלה ללחם משנה. אלחנן
שהיה אדם מסודר, דאג תמיד שתהיה לו
במקפיא חלה קטנה למקרה הצורך ואכן
פתח אלחנן את דלת המקפיא להוציא את
החלה לצרפה ללחם משנה. כשפתח את
המקפיא ראה כי החלה נמצאת מאחורי
דג לא מבושל וכדי להוציא את החלה הוא
מוכרח להזיז את הדג. הסתפק אלחנן;
האם הדג הזה מוקצה? והאם יוכל להזיזו
מעט כדי שיוכל להוציא את החלה? מה
הדין ומדוע?
תשובה: אסור. שהדג מוקצה מחמת
גופו.
כתב השו”ע: ‘דג מלוח מותר
לטלטלו. ושאינו מלוח אסור, מפני
שאינו ראוי’. וכתב המשנ”ב: ‘הט”ז
פירש: שאינו ראוי אף לכלבים, דאם
היה ראוי לכלבים, אף דאינו עומד
לאכילת כלבים מותר לטלטל. אבל
המ”א כתב: דדבר העומד לאכילת
אדם ואינו ראוי לאכלו כך עד מוצ”ש,
אף דראוי הוא לאכילת כלבים, מקצה
איניש דעתיה מיניה משום דלא קאי
לכלבים’. (שח לב משנ”ב ס”ק קכז).
2. כשחזר שמעון בליל שבת מבית
הכנסת, ראה כי בצד השביל המוביל
לבנין, מונח טיטול שנפל כנראה לאחד
השכנים שהיה בדרכו לרוקן את פח
האשפה לפני שבת. מהטיטול נדף ריח
לא נעים ולכן רצה שמעון לקחתו ולזרקו
לאשפה. כיון שידע שכל דבר אשפה
נחשב כמוקצה מחמת גופו, נמנע מלסלק
את הטיטול המלוכלך. לאחר שגמר את
סעודת השבת פנה לבדוק היטב בהלכה
האם הדבר אסור, או שמא אפשר להתירו.
מה הדין ומדוע?
תשובה: מותר. דהוי גרף של רעי
במקום שעוברים שם. כתב השו”ע:
‘כל דבר מטונף כגון רעי וקיא וצואה
בין של אדם ובין של תרנגולים
וכיו”ב, אם היו בחצר שיושבים בה
מותר להוציאם לאשפה, או לבית
הכסא ואפילו בלא כלי. ואם היו בחצר
שאינו דר שם אסור להוציאם’. וכתב
המשנ”ב: ‘היינו: שדרים שם כמו
החצרות העשויות לפני הבתים שהוא
מקום דריסת הרגל והתירו לפנותו מפני
כבודו. וה”ה אם מונח במבוי במקום
דריסת הרגל מותר לסלקו לצדדים’.
(שח לד משנ”ב ס”ק קלא)

פרשת ‘חקת’

“וַיָּמָת אַהֲרןֹ שָׁם בְּראֹשׁ הָהָר”
מיתת נשיקה

פנינים לפרשה:

“זאֹת חֻקַּת הַתּוֹרָה… וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ
פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם
אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עלֹ” (יט ב)
רבנו אפרים דורש מקרא זה כולו
על התורה הקדושה ואלו דבריו:
“וְיִקְחוּ” – אין קיחה אלא תורה, כמו
שנאמר: “כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי
אַל תַּעֲזבֹוּ” (‘משלי’ ד).
“אֵלֶיךָ” – כיון שעסק האדם בתורה,
הרי היא נקראת על שמו כמו שנאמר:
“וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה” )’תהילים’
א). ואז”ל במסכת ‘קדושין’ (לב:):
שאחר שלמד ויגע בה, נקראת תורה שלו.
“פָרָה” – זו התורה שפרה ורבה, כמו
שדרשו חז”ל במסכת ‘חגיגה’ (ג:) על
הפסוק: “כְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים” (‘קהלת’ יב)
‘מה נטיעה זו פרה ורבה, אף דברי תורה
פרים ורבים’.
“אֲדֻמָּה” – לומר שכל המאדים פניו
בעמל ויגיעה על דברי התורה הרי היא
מתקיימת בידו. דאז”ל: ‘אין דברי תורה
מתקיימת, אלא במי שממית עצמו
עליה’ (‘ברכות’ סג:).
“תְּמִימָה” – כמו שאמר דוד המלך
ע”ה: “תּוֹרַת ה’ תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ”
(‘תהילים’ יט).
“אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם” – היא התורה. כמו
שאמר שלמה המלך ע”ה ב’משלי’ (ח):
“אֵין בָּהֶם נִפְתָּל וְעִקֵּשׁ”.
“אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עלֹ” – הוא רומז
למה שאמרו חז”ל על הפסוק: “חָרוּת עַל
הַלֻּחתֹ” (שמות לב) ‘אל תיקרי “חָרוּת”
אלא חירות. שאין לך בן חורין, אלא
העוסק בתורה’.
“וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה”
(יט ב)
כתב רש”י: “אֲדֻמָּה תְּמִימָה” ‘שתהא
תמימה באדמימות, שאם היו בה שתי
שערות שחורות, פסולה’.
מבאר הרע”ב: שמה שכתב רש”י
ששערות שחורות פוסלות, אין הכונה
לשחורות דוקא, שהרי אף בשאר צבעים
נפסלה, אלא שבא לחדש כלפי המבואר
במסכת ‘נדה’ (יט.) שה’צבע השחור
אדום הוא, אלא שלקה’ האדום ונתהפך
לשחור, לכך היה מקום לטעות ששערות
שחורות לא יפסלו שהרי עיקרן ותחלתן
היו אדומות, לכן הדגיש רש”י בדבריו;
שאפילו שערות שחורות פוסלות.
“וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה” (יט ז)
כתב ה’משך חכמה’: ‘ודע, כי כל
עבודות חוץ, המה מטמאים בגדים.
והעוסק בהן, טמא מלבוא למחנה
שכינה. אך דוקא הני דתחלתם בפנים,
כמו המשלח השעיר והמוציאים פרים
הנשרפים וכן העוסקים בפרה, שצריך
להזות נגד פני אהל מועד. אבל צפרי
מצורע, הכהן אינו מתטמא, שאינו
שייך לפנים כלל. וכן בעגלה ערופה.
וזה מדרכי התורה; כמו שהעו”ג אינו
מתטמא וזובו טהור, כי הטומאה הוא
במקום שיש קדושה. ואכמ”ל’.
“וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה
וּבְעִירָם” (כ יא)
כתב ה’משך חכמה’: ‘דע כי הברכה
אשר חפץ ה’ ובסבר פנים יפות, אינה
מהוללה בכמותה, אלא באיכותה. כי זה
ענין יותר נשגב ויותר נאה. כמו, אשר
במעט המזון יושבע רעבונו, כנאמר:
“וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשׂבַע” (‘ויקרא’ כו).
ואמרו חכמינו ז”ל: שיהיה אוכל קמעה
ומתברך במעיו. ולכן אמרו חז”ל: לא
נתקררה דעתם של ישראל, עד ששמעו
“וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשׂבַע”.
ואם יאכל האדם מזון היוצא מידו של
הקב”ה, הוא אושר נפשי ומזון רוחני,
כאשר הפליאו חז”ל באיכות המן היורד מן
השמים וקראוהו: “לֶחֶם אַבִּירִים” (‘תהילים’
עח). ואמרו: שהוא לחם שמלאכי השרת
אוכלין. ולכל אחד היה נאכל לפי שלמותו,
כמאמרם במסכת ‘יומא’ (עה:): ‘צדיקים
אוכלין אותו בשלוה, רשעים אוכלין אותו
ודומה להן כסלוים (כקוץ ודרדר)’.
ולכן אילו לא שינו את מאמר ה’,
היתה הברכה שורה גם במים באיכות
השתיה. ובשתייתם היה ענין נפשי
אשר בזה היו נבדלים משתיית הבהמה.
לכן בצווי ה’ נאמר: “וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם”
(‘במדבר’ כ). ולא כתוב: “מַיִם רַבִּים”
(וגם בפרשת ‘בשלח’ לא נזכר) וגם
כתוב בצווי: “וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת
בְּעִירָם”, תיבת: “וְאֶת” הפסיקה את
המקרא (כמבואר בב”ק סה. עה”פ:
“וְאֶת אֲשָׁמוֹ” – ‘ויקרא’ ה) לפי ששתייתם
תהיה נבדלת משתיית הבהמה. אולם
כאשר לא עשו כצווי ה’ במדויק, נכתב:
“וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם”
שניהם שוו בשתיה. והברכה היתה רק
בכמות ולא באיכות’.
“וַיָּמָת אַהֲרןֹ שָׁם בְּראֹשׁ הָהָר” (כא כח)
כתב רבנו בחיי ז”ל: ‘ודרשו רז”ל:
שלשה מתו בנשיקה; משה ואהרן
ומרים. במשה ואהרן נאמר בהם: “עַל

פִּי ה’ ” אבל במרים לא נאמר: “עַל פִּי ה’
“, לפי שגנאי הדבר.
ויש לתמוה: שלא מצינו כאן שהזכיר
הכתוב במיתתו של אהרן בראש ההר
“עַל פִּי ה’ ” כשם שנאמר במשה (‘דברים’
לד): “וַיָּמָת שָׁם משֶׁה עֶבֶד ה’ בְּאֶרֶץ מוֹאָב
עַל פִּי ה’ ” (‘דברים’ לד)?!
שלא רצה להזכיר בו כן, במקום
הזה, לפי שבמקום זה המרו את פי
ה’ בחטא הכאת הסלע פעמים. וכמו
שנתבאר למעלה. ואיך יתכן שיזכיר
במקום זה שהיתה מיתתו על ידי מי
שהמרהו והוא: “פִּי ה’ ” שכתוב בו:
“עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי” (‘במדבר’ כ).
ומפני שלא הזכירו כאן, הוצרך להזכירו
במקום אחר בסדר “אֵלֶּה מַסְעֵי” (שם י).
הוא שבאר שם (לג): “וַיַּעַל אַהֲרןֹ הַכּהֵֹן
אֶל הרֹ הָהָר עַל פִּי ה’ וַיָּמָת שָׁם”‘.

שו”ת חברותא

שו”ת חברותא
האם יש חלות קדושה לארץ סיחון ועוג וממתי?

מערכת ‘חברותא’ מיוחד ל ‘גנזי המלך’

שאלה: האם ארץ סיחון ועוג נתקדשה
בקדושת ארץ ישראל קודם שנכנסו לארץ
מעבר לירדן והלאה ומהי הגדרת הקדושות
של שני עברי הירדן גם לאחר שנכנסו
וכבשו מעבר לירדן והלאה?
תשובה: כתב בספר ‘ציץ אליעזר’ [טו
ה]: נחלקו ה’אור שמח’ והגר”י מקוטנא, אם
ארץ סיחון ועוג נתקדשה בקדושת א”י קודם
שנכנסו לארץ מעבר הירדן והלאה.
כי רש”י כותב: שיעקב אבינו קרא “שֵׁם
הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם” (‘בראשית’ לב) מפני
ש’מלאכים של ארץ ישראל באו לקראתו ללוותו
לארץ’ ומלאכים של חו”ל באו עמו עד כאן.
והרמב”ן השיג עליו: שהרי עדין לא הגיע
יעקב לארץ ישראל ורחוק היה משם ושלח
מלאכים אל עשו מרחוק. ושם נאמר: “וַיַּעֲברֹ
אֵת מַעֲבַר יַבּקֹ” (‘בראשית’ לב). שהוא יבוק
הנחל, גבול בני עמון, שהוא דרומית מזרחית
לא”י ועדין יש לו לעבור גבול בני עמון ומואב
ואח”כ ארץ אדום.
אך בברית בין הבתרים מבאר רש”י:
שעשרת העממין, שכלולים בהם גם קיני
קניזי וקדמוני, הם עמון ומואב ואדום וא”כ
אותה קדושה הנובעת בגלל ההבטחה חלה נמי
על עמון ומואב ואדום ומיושבים דברי רש”י
ולדידיה שפיר גם עבר הירדן היתה בכלל א”י,
דלא גרע מארץ עמון ומואב.
ודעתו ושיטתו של הרמב”ן בזה היא פשוטה;
שהיות והקב”ה לא הראה מזה למשה רבנו ע”ה,
הוי מזה הוכחה שההבטחה לאברהם אע”ה על
ג’ עממין אלה היתה רק על לעתיד לבוא, דאז
תערה עליהם משמיא מקדושת ארץ ישראל,
אבל עד אז – לא חלה עדנה על ג’ ארצות אלה
כל קדושה מקדושת א”י לא מבחינת קדושת
שכינה ולא מבחינת קדושת מצוות.
ואמינא לה, ממה שמצינו ביתר על כן
להרמב”ן ז”ל שסובר בכזאת גם בנוגע לעבר
הירדן המזרחי – ועכ”פ לפני הכיבוש של עבר
הירדן המערבי – והוא לו בפרשת חקת (כא
כא) עה”פ: “וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל” וגו’, שכותב
לבאר: ד’משה היה יודע כי ישראל עתה לא
יכבשו כל עשרה עממים והיה חפץ שיהיה
כל כיבושם מעבר הירדן והלאה, שיהיה
מושבם יחד ושהיא הארץ הטובה אשר היא
זבת חלב ודבש’. ושאם לא בקשוהו ממנו בני
גד ובני ראובן, לא היה מניח שם אדם ‘אלא
שתהיה לחרבה. וכך שנו ב’ספרי’ (רצט):
“לָתֶת לְךָ” – ‘פרט לעבר הירדן, שנטלת
מעצמך’.
ועוד אמרו רבותינו (במדב”ר ז ח) בעשר
קדושות: שאין עבר הירדן ראויה לבית
המקדש ולשכון השכינה וכן נראה בכתוב
שאמר: “וְאַךְ אִם טְמֵאָה אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם”
(‘יהושע’ כב)’. הרי לנו שסובר הרמב”ן,
שתכנית משרע”ה היתה שיהיה כל כיבושם של
ישראל רק מעבר לירדן והלאה ואילו עבר הירדן
מזרחה תשאר חרבה. והיינו: בזאת באשר כי
יודע היה שההבטחה לחלות הקדושה השלמה
של א”י שתתפשט גם על עבר הירדן המזרחי,
תהיה רק בהגיע הזמן שתטהר ]והיא בעת
שיכבשו לפני בני ישראל ארצותיהם של כל
עשרת העמים שהובטחו לאברהם אבינו בברית
בין הבתרים[. אבל לפני זה, אין ארץ עבר
הירדן המערבית ראויה לשכון בה שכינה ובשם
“טְמֵאָה”, נקראת. והארץ הטובה, אשר היא ארץ
זבת חלב ודבש, היא מעבר לירדן והלאה.
ומצאתי בשו”ת תשב”ץ (ח”ב קצח): שיש
משם סייעתא לדעת ה’אור שמח’ ואפילו למעלה
מזה. כי התשב”ץ מבאר שם בתוך התשובה
הארוכה, דלענין קדושת הארץ, צד מזרח
וצד מערב שווים הם. ומה שנאמר (ב’סוטה’
יד.): ‘אמר משה [כאשר ביקש מהקב”ה
להכנס לארץ ישראל]: “הרבה מצוות נצטוו
ישראל ואין מתקיימין אלא בא”י. אכנס אני
לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי” ‘ – לאו
ענין מעשרות קאמר, דהוא בעבר הירדן היה
ושם נוהגות מצוות אלו ויכול היה לישאר חי
בעבר הירדן ויקיים שם המצוות. אלא, במצוות
הנוהגות במלחמת עממים ובהבדלת ערי מקלט
להשלים מצוה שהתחיל בה ובהכרתת זרעו של
עמלק ובמצות מלך ובבנין ביהמ”ק, שמצוות
אלו לא היו נוהגות עד שיעברו את הירדן, אותן
ביקש משה לקיים. אבל לענין קדושת הארץ,
הרי כמו שארץ כנען אשר לעבר הירדן ימה
היא קדושה, כן ארץ סיחון ועוג נוהגות בה כל
חובת קרקע.
ונראה ברור, כי בודאי כוונת התשב”ץ היא,
שגם מצות ישיבת ארץ ישראל היה משה רבנו
יכול לקיים בה (הגם שלא הזכיר מזה בפירוש),
דאל”כ, הרי היה יכול לפרש בפשיטות שמרע”ה
רצה לעבור כדי לקיים מצות ישיבת א”י.
וכ”כ באמת התשב”ץ בהדיא בראשית
דברי תשובתו שם: דשלש ארצות, שהן יהודה
ועבר הירדן וגליל, כלהו דין ארץ ישראל להם,
לענין נשואין ולהעלות מחו”ל להם ושלא
להוציא מהם לחו”ל. והיינו: שדין ארץ ישראל
לעבר הירדן גם לענין שמקיימים בה מצות
ישיבת א”י ולכן יכולים להרשות להעלות לשם
מחו”ל וכן אסור להוציא משם לחו”ל. ועל כוון
זה המה המשך דבריו שהובאו לעיל, שלענין
קדושת הארץ צד מזרח וצד מערב שוות הן
וכו’ והיינו: לרבות אפילו לפני שכבשו גם הצד
המערבי, כפי המצב שהיה בשעה שמשרע”ה
התחנן לעבור.
וא”כ הרי לנו סייעתא מפורשת מהתשב”ץ
לשיטת ה’אור שמח’.
ועם כל זה, בכל זאת מצינו לו להלן בדבריו,
(ר) שמבאר מאידך: שבודאי אפילו בכיבוש
יהושע קודם שחרבה א”י לא היתה עבר הירדן
בקדושת שאר ארץ ישראל לענין קבורה
ולענין שכינה. שהרי הכתוב קראה: “טְמֵאָה”,
שנאמר: “וְאַךְ אִם טְמֵאָה אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם”
ומרע”ה מת בחלקו של ראובן ונקבר בחלקו
של דן ולא נקבר בא”י. וכן מה שאמרו בפרק
‘מי שמת’ (קנח:): ‘אוירא דא”י מחכים’,
אין זה בחלק ראובן וגד. ומה שאמרו ב’מועד
קטן’ )כה.(: שאין הנבואה שורה על הנביאים
אלא בא”י, אין זה בחלק גד וראובן. דתרי עניני
נינהו: קדושת שכינה וקדושת מצוות. וקדושת
שכינה היא מיוחדת בעבר הירדן ימה. וקדושת
מצוות בין בזה ובין בזו.
יוצא לנו מהאמור: כי התשב”ץ ז”ל מחלק
בזה בין קדושת מצוות לבין קדושת שכינה.
ושהגם דבקדושת מצוות שוים הם, אבל לענין
טהרה וחלות קדושת שכינה, הצד המערבי
והצד המזרחי מחולקים המה לגמרי זה מזה.
וחלות הנה רק מעבר לירדן והלאה.

שאלה שבועית עולמית

העובד שמסרב להעיד
מאת הרה”ג אברהם טטראשוילי שליט”א

במפעל מסוים התגלה ויכוח כספי
בין ראובן בעל המפעל, לשמעון אחד
העובדים. ואותו פועל תבע את מנהל
המפעל לדין תורה. פנה שמעון לחברו
העובד ג”כ באותו מפעל, היות ומכיר
את פרטי המקרה מקרוב שיבוא
ויעיד לטובתו בבית דין. החבר רוצה
להשתמט מלהעיד בטענה שכתוצאה
מעדותו נגד ראובן בעל המפעל יווצר
מתח ביניהם אשר בסופו עלול אף
לגרום להפסד ממוני (ע”י פיטוריו
מהעבודה, או ע”י הורדה במשכורת
וכיו”ב).
האם יש בטענה זו, בכדי לפוטרו
מלהעיד לטובת חברו, או לא?

האוטובוס שנתקע

תקציר התשובה:
לדעת השו”ע: ר’ שמעון חייב לשלם לחברת האוטובסים מחיר מלא.
ולדעת הרמ”א (כמ”ש הסמ”ע): צריך לשלם רק עד מקום שלקחו.
מי ששילם כבר ונסע בטרמפ, לכו”ע אין יכול לתבוע את החברה
שתחזיר לו את הכסף. ובודאי מי שהמשיך באוטבוס השני אין יכול לתבוע
את החברה. וגם אם לא שילם, חייב לשלם מחיר מלא.

לגליונות הקודמים לחצו כאן

תפריט