עלון לשבת גנזי המלך
9 באוגוסט 2015 מאת yehudi-tv כבוי

גנזי המלך פרשת עקב גליון מס’ 314

עלון גנזי המלך לשבת פרשת עקב

“וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לאֹ יָדַעְתָּ וְלאֹ
יָדְעוּן אֲבתֶֹיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לאֹ עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ
יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה’ יִחְיֶה הָאָדָם”

הבטחון השלם
מתוך דרשותיו של הרב אמנון יצחק שליט”א

הדרך הנכונה ליראי ה’ הרוצים להגיע
לשלמות האמיתית, הוא לבטוח בה’ מבלי
שום סיבה ואינם צריכים לגלגול הסיבות
ורוב ההשתדלות המטרידים את האדם
בעוה”ז וגורמים למעט חובתו ושלמותו
לעוה”ב והשי”ת יטריפם מבלי שום
השתדלות מצידם, כי הרבה שלוחים
למקום להכין טרף ליראיו.
וכמאמרם ז”ל (רש”י ‘שמות’ טז):
כשהוכיח ירמיהו את ישראל ‘ “למה אין
אתם עוסקים בתורה”? אמרו לו: “אם
אנו מתעסקים בתורה במה נתפרנס”?
באותה שעה הוציא להם צנצנת המן
ואמר להם: “רְאוּ דְבַר ה’ ” (‘ירמיה’ ב),
“שִׁמְעוּ” לא נאמר אלא: “רְאוּ”, בזה
נתפרנסו אבותיכם שהיו עוסקים בדברי
תורה, אף אתם עסקו בתורה והקב”ה
מפרנס אתכם מזה, שהרבה שלוחים יש
לו למקום להכין מזון ליראיו”‘, הרי
דקדקו ‘אף אתם עסקו בתורה והקב”ה
מפרנס אתכם מזה’.
הרי שלעוסקים בתורה ויראי ה’ “עֵין ה’
אֶל יְרֵאָיו לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ” (‘תהילים’ לג),
להכין להם מזון ע”י סיבות נעלמות, מבלי
שום השתדלות ותחבולות מצד האדם,
אמנם ה’ יטריפם באופן פלאי לגמרי שלא
ישוער בשכל האנושי וכמו שהמן הגיע
לישראל מבלי שום סיבה והשתדלות
ובאופן פלאי שלא ישוער בשכל האדם
כלל וכמו שאמר הכתוב: “וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ
וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן
אֲבתֶֹיךָ”, ביאורו: שהמן הגיע להם מבלי
שום סיבה ובאופן פלאי לגמרי, שלא עלה
על דעתם שיתכן להיות כזאת.
ויתכן שמפני זה הגיע המן לישראל
בדרך נס לגמרי שלא ישוער בשכל
האדם כלל וכלל, כי כל דבר שהוא בכלל
האפשרות בשכל האדם, אף אם יגיע זה
אליו בדרך מסובך מאד וע”י גלגול הסיבות
באופן פלאי, בכל זאת אחר שהוא ענין של
אפשרות המושג בשכל האנושי, הרי ניתן
מקום לבני אדם לתלות בסיבות ולחושבם
לסעד כל שהוא.
והיה מדרכי ה’ וטובו ללמד להועיל
לישראל שיגיע להם טרפם באופן נסי
לגמרי, שלא יצויר אפשרות בשכל האדם
כלל, להראות להם בבירור שאין מהצורך
לסיבה אף לסעד כל שהוא להכין מזון
ליראי ה’ וחושבי שמו. ובדוקא אחר
שהעמיד את ישראל במצב של עוני ורעב
מצד הטבע ושלל מהם כל סיבות אפשריות
להשיג טרפם, רק אז האכיל להם את המן,
להראות להם ולדורות הבאים, שמבלי
שום סיבה נותן טרף ליראיו.
והיסוד העיקרי בדרך הבטחון:
“ה’ צִלְּךָ” (‘תהילים’ קכא.) ו’במידה
שאדם מודד מודדין לו’ (‘מגילה’ יב:)
וכמו שמבואר בהרמב”ן בפירושו
על התורה וברמב”ם הלכות ‘שמיטה
ויובל’ וב’חובת’ הלבבות פ”ה משער
‘הבטחון’: שיראי ה’ הרוצים להפנות
לבם מטרדות העולם, אינם צריכים לגלגל
בסיבות העולם להבאת טרפם, כמ”ש:
“לֹא יַרְעִיב ה’ נֶפֶשׁ צַדִּיק” (‘משלי’ י).
ויכולים לחיות במנוחת נפשם מבלי שום
טרדה בעולם. ואף שמבואר ברבנו יונה
ז”ל; שמידת הבטחון היא מצות עשה מן
התורה (שע”ת ג לב). אמנם כשנסתכל
בדבר נראה, שמידת הבטחון לבד מה
שהיא מצוה חוקית, עיקרה ויסודה הוא
בשכל.
נצייר בדעתנו; על אדם ששם בטחונו
באדם כמוהו, הוא בוטח רק עליו ולא
בזולתו, היעלה על הדעת שהאדם שבטח
בו, אם ידוע לו שהאדם הזה לא יקוה לשום
אדם בעולם ואינו מקבל מזולתו רק שם כל
בטחונו עליו ואפילו ימות ברעב לא יקבל
מזולתו, שלא ישתדל מי שבטח עליו לפנות
אליו ולמלאות חפצו ומחסורו, שהרי הוא
בוטח רק עליו לא בזולתו והבטחון בו זה
הוא הסיבה שיושלם צרכיו ע”י מי שבטח
עליו. וכל זה באדם עם מיעוט יכולתו
וחולשת השגתו למלאות חפצו ומיעוט
ידיעתו באופני טובותיו ומחסורו, כ”ש
הבורא יתברך שמו שהוא חזק מכל חזק,
המרחם עליו מבטן אמו, אשר כל היכולת
רק בידו לא בזולתו והוא יודע אופני
טובותיו ומחסורו.
והאדם מוכרח הוא שיבטח על ה’ מבלי
סיבה, כדי שלא יפול ח”ו ב”כּחִֹי וְעצֶֹם
יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה” (‘דברים’ ח).
וכמ”ש אדמו”ר ז”ל: כי מי שמרבה
בהשתדלות הוא מכת הכופרים ר”ל, אשר
בוטחים על חילם ורוב אונם. ומובן מצד
השכל שהאדם שיעשה לו גדר למעט
לגמרי מהשתדלות, אפילו לא היה מצד
הדין רק בגדר אמרינן לנזירא: ‘סחור
סחור ולכרמא לא תקרב’, שלא יכשל ח”ו
ב”כּחִֹי וְעצֶֹם יָדִי”, ההכרח מצד השכל הוא
ש”הַבּוֹטֵחַ בַּה’ חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ” (‘תהילים’
לב).
כי באמת אין לו דרך אחרת ואין לו על
מי לבטוח זולתו, כי רק הבורא יתברך שמו
יכול למלאות מבוקשו, כי הוא יודע אופני
תחלואיו וארוכתו יותר ממה שהאדם יודע
בעצמו וכל היכולת רק בידו לא בזולתו
ואדרבא האדם הזה השיג הדעה האמיתית,
הלא ברור הוא שהבוטח, יטריפו הבורא
מבלי שום גלגול הסיבות ואם יהיה בוטח
בה’ באמת ולא יבקש זולתו ולא יקוה
בלעדו, הלא בהכרח שישיג חפצו וכל
מחסורו יתמלא, מלבד שלפי האמת היא
מידה ומצוה בחוק ובשכל.
והחוב על האדם לשום כל השתדלותו
להשיג מידת הבטחון, אשר היא יסוד כל
התורה כולה כמבואר באו”ח להרא”ש
וכל מצב האדם תלוי בה. ולכן נשים כל
בטחוננו בה’ ואז יהיה לנו סייעתא דשמיא
שנהיה מן הבוטחים בה’ “וְהָיָה ה’ מִבְטַחוֹ”
(ירמיה יז). ביאורו: אם האדם מוסר נפשו
להיות בוטח בה’, אז יהיה “ה’ מִבְטַחוֹ”,
היינו: שיהיה מן הבוטחים בה’ באמת.
(‘מדרגת האדם’ דרכי הבטחון יג).

דברי הלכה

רמב”ם יד החזקה – הלכות תלמוד תורה ה

1. ‘כל תלמיד שלא הגיע להוראה
ומורה הרי זה רשע שוטה וגס הרוח
ועליו נאמר: “כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה”
(‘משלי’ ז). וכן חכם שהגיע להוראה
ואינו מורה, הרי זה מונע תורה ונותן
מכשולות לפני העורים. ועליו נאמר:
“וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ” אלו התלמידים
הקטנים שלא הרבו תורה כראוי והם
מבקשים להתגדל בפני עמי הארץ
ובין אנשי עירם וקופצין ויושבין
בראש לדין ולהורות בישראל, הם
המרבים המחלוקת והם המחריבים
את העולם. והמכבין נרה של תורה
והמחבלים כרם ה’ צבאות עליהם
אמר שלמה בחכמתו: “אֶחֱזוּ לָנוּ
שׁוּעָלִים שׁוּעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים
כְּרָמִים” (‘שיר השירים’ ב).
2. ואסור לו לתלמיד לקרות לרבו
בשמו ואפילו שלא בפניו והוא; שיהיה
השם פלאי, שכל השומע ידע שהוא
פלוני. ולא יזכיר שמו בפניו. ואפילו
לקרות לאחרים ששמם כשם רבו
כדרך שעושה בשם אביו, אלא ישנה
את שמם אפילו לאחר מותם. ולא יתן
שלום לרבו, או יחזיר לו שלום כדרך
שנותנים לריעים ומחזירים זה לזה,
אלא שוחה לפניו ואומר לו ביראה
וכבוד: “שלום עליך רבי”. ואם נתן
לו רבו שלום יחזיר לו: “שלום עליך
רבי ומורי”.
3. וכן לא יחלוץ תפיליו לפני רבו.
ולא יסב, אלא יושב כיושב לפני המלך.
ולא יתפלל לא לפני רבו ולא לאחר רבו
ולא בצד רבו. ואין צריך לומר שאסור
לו להלך בצידו, אלא יתרחק לאחר רבו
ולא יהא מכוון כנגד אחריו ואח”כ
יתפלל. ולא יכנס עם רבו במרחץ ולא
ישב במקום רבו ולא יכריע דבריו בפניו
ולא יסתור את דבריו ולא ישב לפניו, עד
שיאמר לו: “שב” ולא יעמוד מלפניו
עד שיאמר לו: “עמוד”, או עד שיטול
רשות לעמוד. וכשיפטר מרבו לא יחזור
לו לאחריו, אלא נרתע לאחוריו ופניו
כנגד פניו.
4. וחייב לעמוד מפני רבו מישראנו
מרחוק, מלא עיניו, עד שיתכסה ממנו
ולא יראה קומתו ואח”כ ישב. וחייב
אדם להקביל פני רבו ברגל’.

‘זה השלחן’

מקבץ מאמרים מקונטרס ‘זה השלחן’

לימוד התורה משפיע על הכלל
כל איש צריך למלא תעודתו. ואם
היו בני תורה עמלים בתורה לאמיתתה,
היו מצילים ילדים הרבה ואנשים רבים
מהרהורי עבירה וכפירה וכיוצא בזה,
בשפע קדשם בהשתפך רוח טהרה
בעולם.
ובסביבות בעל תורה אמיתי הדבר ניכר
לעינינו, השפעה מרובה על אנשים הרבה,
מה שכל השתדלות מעשית לא תשיגנה.
וכמו כן יש רשמים על הרחוקים שאין
עין הרואה מרגשת בם לדקותם. (‘קובץ
אגרות’ ‘חזון איש’ ג, סב)
גודל קדושת התורה להפליא
‘ותלמוד תורה כנגד כולם’ (‘פאה
א א). וכח מי יכול לספר גודל החיוב
וגודל המצוה וגודל מתן שכרה?
ולהיפך, גודל עונשה בביטול תלמוד
תורה, חס ושלום. ‘אֵין דֵּי בָאֵר וְאֵין
דֵּי עוֹלָה’ על הכתב… ואם כי גודל
מעלת כל מצוה גדולה עד לשמים,
מעלת התורה, גבוה מעל גבוה. (‘ערוך
השלחן’ יו”ד רמו, א)
גם אם קיים האדם כל התרי”ג
מצוות כולן בשלמות האמיתי
כראוי, בכל פרטיהם ודקדוקיהם
ובכונה טהורה וקדושה, אשר
אז נעשה האדם כולו בכל אבריו
ופרקיו וכל כוחותיו, מרכבה גמורה
שתשרה עליהם הקדושה העליונה
של המצוות כולן, עם כל זאת,
אין ערך ודמיון כלל קדושת ואור
המצוות, לגודל עוצם קדושת ואור
התורה הקדושה, אשר תופיע נהרה
על האדם העוסק והוגה בה כראוי.
(‘נפש החיים’ ד, ל)

פרשת ‘עקב’
“לאֹ יִתְיַצֵּב אִישׁ בִּפְנֵיכֶם”
מעשה נורא מהמהרח”ו הקדוש, גלגול חזקיה המלך

פנינים לפרשה

“רַב לָכֶם סבֹ אֶת הָהָר הַזֶּה” (‘דברים’ ב)
‘רבים אומרים כי פסוק זה נוקב ויורד
עד תהום. ויש בו רמז לשעה ולדורות.
וענין סבוב זה שילכו סחור לכרם
ה’ צבאות לא יקרבו, כי ימים רבים
לישראל שהיו נדים ונעים סביבו ולא
יותן לישראל כח עליהם עד מדרך כף
רגל, עד שיבא מי שנאמר בו: “וְעָמְדוּ
רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּתִים” (‘זכריה’
יד ד). וכל זמן שישראל הולכים סחור
סחור נאמר להם: “פְּנוּ לָכֶם צָפנָֹה”
ודרשו בזה: אם הגיע שעתו של עשו
הצפינו עצמכם (דב”ר א יט).
וענין הצפנה זו נ”ל: שאם ימצא
האיש הישראלי בגלות החל הזה
איזו הצלחה זעיר שם, אז יטמינו
ויצפינו הכל בפני עשו, כי אין לך
אומה שמתקנאת בישראל כמו עשו,
כי לדעתם הכל גזולה בידם מהם, מן
ברכת יעקב אבינו שלקח ברכותיו של
עשו במרמה וכן יעקב צוה לבניו:
“לָמָּה תִּתְרָאוּ” (‘בראשית’ מב א) פירש
רש”י: ‘בפני בני ישמעאל ועשו,
כאילו אתם שבעים’ כי שניהם סוברים
שיצחק גזל הצלחת ישמעאל ויעקב גזל
הצלחת עשו ע”י השתדלות. ע”כ צוה
דוקא על עשו “פְּנוּ לָכֶם צָפנָֹה” שלא
יתקנא בכם. וזה היפך ממה שישראל
עושין בדורות הללו בארצות אויביהם,
כי מי שיש לו מנה, הוא מראה את
עצמו במלבושי כבוד ובתים ספונים
וחשובים כאילו היו לו כמה אלפים
ומגרים האומות בעצמם ועוברים על
מה שנאמר: “פְּנוּ לָכֶם צָפנָֹה”. ומנהג זה
הוא ברבת בני עמנו והוא המסבב את
כל התלאה אשר מצאתנו. והמשכילים
יבינו ליקח מוסר’ (‘כלי יקר).
“וְלֹא תַעֲבדֹ אֶת אֱלֹקֵיהֶם כִּי מוֹקֵשׁ
הוּא לָךְ” (ז טז)
כתב הגר”א ב’אדרת אליהו’: יש
להתבונן, הלא זה עבירה החמורה של
עבודה זרה ולמה נכתב הלשון לטעם
בדבר: “כִּי מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ”?
וביאר: שכונת הכתוב שחוץ מעצם
העבירה שעובר בזה, יש בזה עוד ענין
שזה ג”כ מוקש, לפי שאחז”ל במסכת
‘בבא בתרא’ (טז.): ‘הוא השטן, הוא
היצר הרע, הוא מלאך המוות’, מתחילה
יורד ומשטין ולבסוף עולה ומקטרג ויורד
עמו בגיהנם ונוקם ממנו.
“לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בִּפְנֵיכֶם” (יא כה)
פירש רש”י: ‘מה תלמוד לומר:
“אִישׁ”, אפילו כעוג מלך הבשן’. הקב”ה
מבטיח לעמו ישראל: “אִם שָׁמרֹ תִּשְׁמְרוּן
אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזּאֹת… לְאַהֲבָה אֶת ה’
אֱלֹקֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ”,
אז: “לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בִּפְנֵיכֶם… פַּחְדְּכֶם
וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן ה’ אֱלֹקֵיכֶם עַל פְּנֵי כָל
הָאָרֶץ”. הבטחה זו הבטחה היא לכלל
ואף לפרט, גם יחידים הדבקים בהקב”ה
ועושים מצוותיו באמת ובתמים, מובטחים
הם בהבטחה שלא יאונה לצדיק כל רע
ולא יהא הצדיק נעזב.
רבנו החיד”א בספרו ‘שם הגדולים’,
ערך מוה”ר רבי חיים ויטאל זצ”ל,
הביא: שהפצירו בו לספר מעשה מיוחד
שהיה עם רבנו חיים ויטאל ואף שאין
ברצונו לכתוב מעשיות, מ”מ להפצרתם
אמר לגלות מה שקיבל מרבני זקני עה”ק
ירושלים ת”ו.
וזה ספור המעשה: ידוע שחזקיה
המלך ע”ה מפני סנחריב סתם את מי
הגיחון ועד היום מידי יום שישי בחצות
נסגרים פתחי שערי ירושלים, כי כל
הישמעאלים הולכים בעוה”ר לבית
המקדש ונשארת העיר כמעט ריקנית על
כן סוגרים השערים. וההולך שם אצל
שער אחד אשר הוא סמוך למגדל, שומע
קול מים רבים שהולכים מתחת לארץ.
ובזמן שהרב מהרח”ו היה בעה”ק
ירושלים בא שר אחד תקיף הנקרא אבו
סיפי”ן, שידע שמלך ישראל סתם מי גיחון
ושאל: “אם נמצא היום מי שיוכל לפתחו”
ואמרו לו הגויים: “יש חכם אחד שהוא
אלקי ושמו רבי חיים ויטאל ודאי שהוא יכול
לפתחו”. ושלח אחריו ביום הששי ואמר לו:
“גוזרני עליך שבעוד שאני הולך הוא לבית
המקדש, פתוח תפתח את הנהר הזה שסתם
המלך שלכם והוא נצרך הרבה לעיר ועליך
מוטל לפתחו ואם אין דמך בראשך”.
ומהרח”ו עשה קפיצת הדרך וברח
לדמשק. ובא אליו רבנו האר”י זצ”ל
בחלום ידבר בו ואמר לו: “הסכלת עשו כי
זה השר היה גלגול סנחריב וכן נקרא אבו
סיפי”ן שבערבי פירושו; אבי התרבות.
ואתה יש בך ניצוץ חזקיה המלך והיתה
שעת הכושר לתקן ולפתוח מי גיחון, כי
שלא ברצון חכמים עשה חזקיה המלך
ע”ה שהוא מהדברים שלא הודו כמבואר
במסכת ‘ברכות’ (י:) ובזה שהיית פותח מי
גיחון היה נעשה אתחלתא דגאולה”.
והשיבו מהרח”ו: “לא רציתי להשתמש
בשמות הקדש”. אמר לו האר”י ז”ל:
“אם לא היית משתמש בשמות הקודש לבא
לדמשק החרשתי, אבל מאחר שנשתמשת,
לזה היית יכול להשתמש לפתחו והיה
נעשה קידוש השם ותקון גדול”. אמר לו
מהרח”ו: “אם כן, אחזור כעת לירושלים
לפתחו”. אמר לו האריז”ל: “כבר חליף
שעתא ולאו זימניה הוא”.

שו”ת חברותא

האם מותר להמנע ממאכלות אסורות
כשהרופא מצוה לאכול?

“וְהֵסִיר ה’ מִמְּךָ כָּל חלִֹי וכָל מַדְוֵי
מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ לֹא יְשִׂימָם בָּךְ
ונְתָנָם בְּכָל שׂנְֹאֶיךָ” (‘דברים’ ז טו)
שאלה: חולה שיש בו סכנה ורפואתו
היא על ידי אכילת מאכלות אסורות,
האם מותר לו לחולה להמנע מלאכול
מאכלים אלו?
תשובה: כתב בשו”ת ‘יביע אומר’ [ד
– חו”מ ו ד”ה ד]: בשו”ת ‘אבני נזר’ (חו”מ
קצג), הביא את דברי הראב”ע פרשת
‘משפטים’ (כא יט), שדוקא מכות ופצעים
חיצוניים ניתן רשות לרופא לרפאות, אך
לא חולי פנימי, שביד ה’ לרפאתו. וכמ”ש
באסא: “גַם בְּחָלְיוֹ לֹא דָרַשׁ אֶת ה’ כִּי
בָּרפְֹאִים” (‘דברי הימים’ ב טז). ולפ”ז
נראה, שיש איסור לרפאות עצמו מחולי
פנימי ע”י רופא.
וכן הרמב”ן פרשת ‘בחקותי’ (כו יא)
כתב: ‘וכן היו הצדיקים עושים בזמן
הנבואה; גם כי יקרם עון שיחלו, לא
ידרשו ברופאים, רק בנביאים. כאשר
היה ענין אסא, שאמר הכתוב: “גַם
בְּחָלְיוֹ לֹא דָרַשׁ אֶת ה’ כִּי בָּרפְֹאִים”. ואילו
היה דבר הרופאים נהוג בהם, מה טעם
שהזכיר הרופאים? הרי אין האשם
רק בעבור שלא דרש את ה’! אבל הוא
כאשר יאמר אדם: “לא אוכל מצה בחג
המצות, כי אם חמץ”! אבל הדורש
ה’ בנביא, לא ידרוש ברופאים… והוא
מאמרם ב’ברכות’ (ס.): ‘שאין דרכן של
בני אדם לרפאות, אלא שנהגו’. דהינו:
שאילו לא היה דרכם ברפואות, יחלה
האדם כפי עונש חטאו ויתרפא ברצון
ה’. אבל הם נהגו ברפואות וה’ הניחם
למקרה הטבעים.
וזוהי כוונתם במ”ש (ב”ק פה): “וְרַפּאֹ
יְרַפֵּא” (‘שמות’ כא) ‘מכאן שניתנה רשות
לרופא לרפאות’ ולא אמרו: שניתנה
רשות לחולה להתרפאות. אלא, כיון
שחלה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות
והוא לא היה מעדת ה’ ושחלקם בחיים –
אין לרופא לאסור עצמו ברפואתו.
ועל כן, האנשים הנצים שהכו זא”ז
באבן, או באגרוף, יש על המכה תשלומי
הרפואה, כי התורה לא תסמוך דיניה על
הנסים, אבל ברצות ה’ דרכי איש, אין
לו עסק ברופאים’. עד כאן דברי הרמב”ן
בפירוש התורה.
נמצא, שלדעת הרמב”ן: רשאי
החולה להחמיר על עצמו, כיון שלדעתו
אין נכון לחולה לדרוש ברופאים.
אולם הב”ח (יו”ד שלו) כתב: שחטא
אסא היה שלא דרש בה’ כלל, רק ברופאים,
אבל אם היה בוטח בה’ שישלח לו רפואה
ע”י הרופא – מותר לדרוש ברופאים. וכן
נהגו בכל גבול ישראל.
ולדבריו נראה, שאסור לחולה להחמיר
על עצמו אפילו במאכלות אסורות, כיון
שהתורה לא אסרה דבר זה כלל אפי’
לצדיקים וממילא מחויב החולה לשמוע
לרופא אפילו במאכלות אסורות, כמו
שאינו רשאי להחמיר ולהמנע מלחלל שבת
עבור חולה שיש בו סכנה.
עד כאן תורף דברי ה’אבני נזר’.
ובדבר דיוקו מהרמב”ן שיכול
להחמיר על עצמו ולהמנע ממאכלות
אסורות אפילו במקום סכנה, הנה
הרמב”ן עצמו ב’תורת האדם’ (יא:)
כתב: דדוקא בג’ עבירות, לעולם ‘יהרג
ואל יעבור’ אפילו מתכוין [הגוי] להנאת
עצמו. אבל בשאר עבירות, המונע עצמו
מלעבור עליהם משום חסידות, אינו אלא
כשופך דמים. וכדאמרינן [‘ירושלמי’
פ”ח ד’יומא’ ה”ה, לגבי חילול שבת
במקרה של פיקוח נפש]: ‘הזריז, הרי
זה משובח והשואל, הרי זה שופך
דמים’. וכל שכן שהמונע עצמו מלהציל
עצמו, שמתחייב בנפשו.
והא ודאי שכשם שהותר לחלל שבת
לפקוח נפש ואסור להמנע ולהתעצל בדבר,
כך חייב החולה עצמו לציית לכל הוראות
הרופא ולהתרפאות בכל שאר האיסורין
שבתורה, לקיים “וָחַי בָּהֶם” (‘ויקרא’ יח)
‘ולא שימות בהם’ (יומא פה:). וכמ”ש
בע”ז (נה.): שהיסורין הבאים על האדם,
משביעים אותם [משמים] שלא יצאו אלא
ע”י סם פלוני ועל ידי (רופא) פלוני וביום
פלוני ובשעה פלונית.
ועיין עוד ב’תורת האדם’ (יג:)
שכתב: מה שאמרו, “וְרַפּאֹ יְרַפֵּא”, ‘מכאן
שניתנה רשות לרופא לרפאות’, האי
רשות – רשות דמצוה היא ובכלל פקוח
נפש הוא.
ובודאי שיש לסמוך יותר עמ”ש
הרמב”ן ב’תורת האדם’ להלכה.
ועיין ב’חובת הלבבות’ (שער הבטחון
פ”ד), שאסור לסמוך על הנס בזה,
‘שמא אין עושים לו נס’ ונמצא מתחייב
בנפשו, ‘ואם עושים לו נס מנכין לו
מזכיותיו’, לכן צריך להשתדל בזה ע”פ
דרך הטבע.

שאלה שבועית עולמית

הרכב שפגע באוטובוס
מאת הרה”ג ח. שוורץ שליט”א

נהג האוטובוס שנסע באיטיות יחסית
בכביש הבין עירוני הספיק לבלום
בזמן, כאשר הבחין שהמשאית שלפניו
נעצרה פתאום. אך הרכב הפרטי שנסע
מאחוריו במהירות גבוהה, לא הספיק
לבלום והוא התנגש בעוצמה באוטבוס
ונהרס כליל.
לאחר בדיקת בוחן התנועה התברר,
שהאוטובוס שנסע באיטיות ובמרחק
סביר מהמשאית, היה יכול להספיק
גם לסטות לנתיב השני כדי למנוע את
התנגשותו במשאית, אלא שהעדיף
לבלום אף שסיכן בכך את הרכבים
שמאחוריו, לפיכך נהג הרכב הפרטי
תובע את נזק רכבו מנהג האוטובוס.
נהג האוטובוס טען לעומתו שתי
טענות: טענה אחת: שגם אם היה נוטה
לנתיב השני, לא היתה נמנעת ההתנגשות
והרכב היה מתנגש עם המשאית, (עובדה
זו אושרה גם היא ע”י בוחן התנועה)
וממילא האוטובוס לא גרם לו נזק בנוסף
על מה שבין כך היה נגרם לו.
והטענה השניה: שמכיון שהאוטבוס
נעצר והרכב נתקע בו, הרי האוטובוס
נחשב כבור ברשות הרבים וכיון שבור
פטור על נזק של כלים, אינו חייב על
נזק הרכב. מי אכן צודק?

האם ניתן להחזיר חליפת שעטנז?
תקציר התשובה:

אמנם ודאי הוא שחליפה שעטנז הרי היא מקח טעות לקונה שומר תורה, כמבואר בחו”מ (רלב). אך בנידון זה שחזותו של
הקונה לא העידה עליו שרצונו בחליפה כשרה דוקא, אין דינו כמקח טעות. ויש לדמותו למבואר בסימן רלב: המוכר שור לחברו
ונמצא נגחן, שרק רם המוכר מכירו שהוא חקלאי ודרכו לקנות שוורים לחרישה, הרי זה מקח טעות. ואם אין מכירו, אינו יכול
לטעון שרוצה שור לחרישה. וע”ע בחידושי הר”י מגאש (ב”ב צב) ובמאירי שנחלקו על זה. ולדינא: אין יכול לבטל את המקח.
אבל אם המעות בידו יכול לטעון שהוא מהמיעוט שחפצים בחליפה ללא שעטנז.

לגליונות הקודמים לחצו כאן