גנזי המלך פרשת קורח גליון מס’ 307
“וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי משֶׁה וַאֲנָשׁיִם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים
וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם”
חיפוש האמת כיצד?
מתוך דרשותיו של הרב אמנון יצחק שליט”א
‘כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בְדָבָר, בָּטֵל
דָּבָר, בְּטֵלָה אַהֲבָה. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר,
אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם. אֵיזוֹ הִיא אַהֲבָה
הַתְּלוּיָה בְדָבָר? זוֹ אַהֲבַת אַמְנוֹן וְתָמָר.
וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר? זוֹ אַהֲבַת דָּוִיד
וִיהוֹנָתָן:
כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ
לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ
לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם
שָׁמַיִם? זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ
לְשֵׁם שָׁמַיִם? זוֹ מַחֲלוֹקֶת קרַֹח וְכָל עֲדָתוֹ’
(‘אבות’ ה).
בכל אהבה יש מקום עיון אם היא בגדר
‘אַהֲבָה הַתְּלוּיָה בְדָבָר’ או ‘שֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה
בְדָבָר’. ונתן לנו התנא דוגמא חיה ומאלפת
ולפיה יכול כל אחד לשפוט בעצמו וימצא
בקלות, אם באהבה לזולתו מעורבת סיבה
גשמית, כגון: תאוה, כבוד, או ממון, הרי
היא ‘אַהֲבָה הַתְּלוּיָה בְדָבָר’. ואם היא
כמו אהבת יונתן לדוד, שיהונתן היה ראוי
לעמוד במקום אביו למלוך על ישראל ודוד
עומד למנוע ממנו כתר המלוכה ואעפ”כ
נפשו קשורה בנפש דוד בקשר אמיץ ולא זו
בלבד שלא נתקנא בו, אלא אף הצילו מיד
אביו! אהבה מסוג זה היא אהבה ‘שֶׁאֵינָהּ
תְּלוּיָה בְדָבָר’.
אולם התנא מוסיף ללמד אותנו את
ההבדל בין מחלוקת אם היא לשם שמים,
או אינה לשם שמים; ומביא לדוגמא של
מחלוקת לשם שמים: ‘מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל
וְשַׁמַּאי’ ושלא לשם שמים ‘מַחֲלוֹקֶת קרַֹח
וְכָל עֲדָתוֹ’ ובודאי גם זה מביא התנא
שעלינו ללמוד מכאן הליכות חיים. ויש
להבין הרי כל אדם כאשר הוא במחלוקת
עם חברו, טוען ואומר שכונתו לשם שמים.
ובמה יבחן האדם אם כונתו באמת לשם
שמים?
נתבונן נא; שנים רבות נחלקו בית
הלל ובית שמאי, הללו אוסרין והללו
מתירין, הללו מחיבין והללו מזכין, הללו
פוסלין והללו מכשירין, אלו אומרים:
הלכה כמותנו. ואלו אומרין: הלכה
כמותנו (‘ערובין’ יג). והרי גם אב ובנו,
הרב ותלמידו שעוסקין בתורה ‘נעשים
אויבים זה את זה’, מתוך שמקשים זה
לזה ואין זה מקבל דברי זה (‘קדושין’ ל:).
וב’ירושלמי’ איתא: ‘תלמידי ב”ש עמדו
להם מלמטה והיו הורגין בתלמידי ב”ה.
תני; ששה מהן עלו והשאר עמדו עליהם
בחרבות וברמחים’ (‘ירושלמי’ ‘שבת’ ט.).
כ”כ מסרו נפשם כדי להעמיד את האמת,
כ”כ היתה המחלוקת.
לעומת זה אמרו: ‘אף על פי שנחלקו
בית שמאי ובית הלל; בצרות. באחיות.
בגט ישן. לא נמנעו מלעשות טהרות אלו
על גבי אלו ולא נמנעו מלישא נשים אלו
באלו. ללמדך; שחיבה ורעות נוהגים זה
בזה. לקיים מה שנאמר: הָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ
” (‘זכריה’ ח) (‘יבמות’ יד:)‘. מאחר
שהכל היה בטהרת הלב ורק את האמת
בקשו, באו מתוך זה לידי שלום ואהבה
ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה
את זה.
וזה לשון המאירי (‘אבות’ ד יד):
‘אפילו אב ובנו, הרב ותלמידו, שאין
דרכם להתקנא זה בזה, כל שהם עוסקים
בתורה, נעשים אויבים זה לזה. שגדר
האהבה הוא שיווי הרצון. וכל שאין
הסכמה אחת, אין כאן אהבה. מ”מ,
אחר שאין מחלוקתם לכונת נצוח,
אלא ששניהם מכוונים להוציא הדבר
לאמיתו, אין זזין משם עד שנעשו
אוהבים זה לזה, שמסכימים לדעה אחת’
עכ”ל. ומתוך שבקשו רק לברר את האמת
היו שני הצדדין נדברים תמיד איש את
רעהו, שואלים ומשיבים מקשים ומתרצים,
מה שיש לכל אחד על דעתו של חברו.
והנה במחלוקתו של קרח, דורשים חז”ל
שגם הוא השתמש בהלכה לבסוס טענותיו.
וכמ”ש (ב’תנחומא’ ב): ‘קפץ קרח
ואמר: “טלית שכולה תכלת, מה היא
שתהא פטורה מן הציצית? בית מלא
ספרים, מהו שיהא פטור מן המזוזה”?
‘ ומי יגלה לנו את כל הפלפולים שנאמרו
בדברים הללו? שמש”ר אמר להם:
‘חייבים בציצית ומזוזה’ והוא טען
שפטורים. אבל נראה נא מה שאמרו
חז”ל (‘במדבר’ ‘רבה’ יח): ‘כל הדברים
האלה, פייס משה לקרח ואין אתה מוצא
שהשיבו דבר, לפי שהיה פיקח ברשעתו,
אמר: “אם אני משיבו, יודע אני שהוא
חכם גדול. עכשיו יקפחני בדבריו ואני
מתרצה לו בעל כרחי. מוטב שלא אזקק
לו” ‘.
זהו סוד הדברים. לא ביקש קרח את
האמת ומשום כך לא השיב כלום למשה
רבנו, משום שחשש שבודאי משה יברר
לו את האמת ויהא מוכרח להודות. ולכן
נמנע מלהתווכח עם מש”ר. ומה עשה?
“וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קרַֹח אֶת כָּל הָעֵדָה”
(‘במדבר’ טז) הלך בעקיפין. כל הליצנות
שהיה ‘מתלוצץ על משה ואהרן’ (‘ילקוט
שמעוני’ טז) וכל הטענות נגדם, היו שלא
בפניהם דוקא. ומכאן הוכחה שלא חיפש
ולא רצה את הבירור, אלא, את המחלוקת.
ובזה יאירו לנו דברי התנא; ‘אֵיזוֹ הִיא
מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם? זוֹ מַחֲלוֹקֶת
הִלֵּל וְשַׁמַּאי’. ששני בעלי הפלוגתא דברו
ביניהם והתווכחו בכל החריפות; זה הביא
ראיה לשיטתו. וזה הביא ראיה לשיטתו.
ומתוך שבקשו להגיע אל האמת זוהי
ההוכחה שלשם שמים נתכוונו. אבל אם
אחד בורח לו ואינו עומד להתווכח עם
הבר פלוגתא שלו וכמו קרח ועדתו שלא
נאמר קרח ומשה, כי עם מש”ר לא רצה
קרח להתווכח, משום שידע שיהא מוכרח
להודות. מכאן ראיה שמחלוקת כזו היא
שלא לשם שמים. הרי התנא הביא לנו
דוגמא למופת שממנה יכול האדם לברר
את מעשיו אם הם לשם שמים. והוא נכון
ונפלא בע”ה.
‘וכי מאחר שאלו ואלו “דִּבְרֵי אֱלֹקִים
חַיִּים” מפני מה זכו ב”ה לקבוע הלכה
כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו
[פירש”י: ‘סבלנין’] ושונין דבריהםודברי ב”ש. ולא עוד, אלא, שמקדימין
דברי ב”ש לדבריהם’ (ערובין י”ג:)
פירש”י: ‘כשהיו ב”ש מביאין ראיה
לדבריהם מן התורה וב”ה מביאין ראיה
ממקרא אחר, היו ב”ה דורשין את
המקרא של ב”ש למה בא ולא היה קל
בעיניהם’ יעו”ש.
כלפי דידן ומצבנו אנו; יש לפעמים
שאחד מנצח את חברו בויכוח, לא בבירורי
דברים, אלא ע”י קול רם וצעקה, או ע”י
זלזול. או שאומר לו: “הרי הקושיא שלך
היא דברי הבל ושטות”! והשני משתתק
ונסתתמין טענותיו. או שאינו משתדל
לשמוע ולרדת לדעת חברו, רק אומר
דברי עצמו ועומד על דעתו לחזק סברותיו.
ומלמדין אותנו חז”ל; כי בית הלל לא
התנהגו ח”ו מאחד מכל אלו.
אדרבה היו נוחין זה לזה. “דִּבְרֵי חֲכָמִים
בְּנַחַת נִשְׁמָעִים” )’קהלת’ ט(. ועלובין הם.
ולא גרמו ח”ו עלבון לב”ש, אלא שונין
דברי ב”ש. ‘ולא עוד, אלא שמקדימין
דברי ב”ש לדבריהם’ והרי ב”ש ‘מחדדי
טפי’ (‘יבמות’ יד.). ואם כן, היו חוזרים
על כל דברי ב”ש עם כל החידוד שלהם.
ואחרי כל זה, הכריעו בית הלל את ההלכה
כפי דעתם. וזכו שמן השמים הכריעו את
ההלכה כמותם. האלקים ישים חלקנו מאלו
שמבקשים את האמת ומודים על האמת.
(‘הגיוני מוסר’).
מלאכת בורר:
ההלכות שלפנינו מבוססות עפ”י השו”ע וה’משנה ברורה’
- כשאוכל עוף עם עצמות, יזהר
לאכול העוף ולהניח העצמות ולא להוציא
את העצם מהעוף. ובפרט כשבעצם אין
שום בשר. ואם קשה לו, אז כשמוציא את
העצם ימצוץ את העצם.
- כשאוכל עוף עם עור, או דגים עם
עור, מותר להסיר את העור כיון שהרבה
בנ”א אוכלים את הבשר יחד עם העור
והוי ליה מין אחד.
- מים, או משקה שאינו נקי, כגון:
שיש בו תולעים, מותר לשתות ע”י בד
שמניח בכוס וכך שותה, שבשעת שתיה,
אין זו מלאכה.
- אם שופך המרק מהסיר ונשאר פסולת
בסיר יש להיזהר שישאר קצת מרק בסיר
שלא יחשב בורר. אך אם רוצה לשתות
המרק לאלתר, מותר ולא חשיב בורר בכלי.
- אין להסיר הענבים שבאשכול מהענף
שתלויים בו משום בורר, אלא רק לאלתר.
- גרעינים שנמצאים בפרי, בזמן
האכילה מותר להוציאם. ויש אוסרים. ויש
מקילים ע”י ניעור הפרי והגרעינים יפלו,
כגון: אבטיח.
- ביצים שבמים וכן חתיכות בשר
במרק אין בזה בורר כיון שניכרים
בהבדלם בצורה בולטת. וכן מלפפונים
חמוצים ברוטב, מותר.
הליכות עולם:
ההלכות באדיבות ‘הליכות עולם’ מהרה”ג הרב רם כהן שליט”א
טלטול כלי שמלאכתו לאיסור במקום הפסד
- ילדיו של צבי שיחקו ביום ששי
במרפסת הפתוחה בביתם וכשסיימו לשחק
השאירו במרפסת את כל המשחקים.
בשבת בצהרים החל לפתע לרדת גשם
ונזכרו כי המשחקים נשארו במרפסת
ויכולים להתקלקל מהגשם. הם מיהרו
להכניס את המשחקים הביתה חוץ מהתוף
החדש שהיה מלאכתו לאיסור. צבי ניסה
למצוא פתרון כיצד יוכל להכניס את התוף
בהיתר ולבסוף עלה בדעתו רעיון. הוא
ישים על התוף פרוסת עוגה ואגב העוגה
יכניס את התוף. מה הדין בזה ומדוע?
תשובה: אסור. ורק בהפסד מרובה
אפשר להקל.
כתב השו”ע: ‘יש מתירים לטלטל כלי
שמלאכתו לאיסור, אפילו מחמה לצל,
ע”י ככר, או תינוק’. וכתב המשנ”ב:
‘לאו דוקא ככר, הוא הדין אם נתן שאר
חפץ המותר בתוכה. והנה דעה זו היא
דעת הרא”ש. אבל הרבה מהראשונים
חולקים ע”ז וס”ל דלא התירו ככר
ותינוק אלא למת בלבד לטלטלו על
ידיהם, אבל לא בשאר דבר מוקצה, אף
שהוא כלי. וכן הכריעו הרבה אחרונים’.
וכתב בשעה”צ: ‘ומ”מ כתב בהגר”ז:
דבהפסד מרובה, יש להקל’. (שח ה,
משנ”ב ס”ק כו שעה”צ ס”ק כד).
טאטוא הבית עם מברשת מטאטא
שנשמט מקלו
- אחרי סעודת השבת בבית משפחת
לוין, החלה גברת לוין לטאטא את הרצפה.
אחרי מספר דקות נשמטה מברשת המטאטא
מהמקל ולא היתה אפשרות להמשיך
ולטאטא בצורה כזאת. כיון שגברת לוין
הבינה שלא תוכל לסיים את טאטוא
הבית, רצתה לפחות לאסוף את האשפה
עם המברשת בלי המקל. בעלה שראה את
מעשיה אמר לה שתחכה עד שיברר אם
דבר זה מותר. אכן, מה הדין ומדוע?
תשובה: אסור. דחיישינן שמא יתקע
ולכך הוי מוקצה.
כתב השו”ע: ‘כירה שנשמטה אפילו
אחת מירכותיה אסור לטלטלה’. והוסיף
הרמ”א: ‘וכן ספסל ארוך שנשמט א’
מרגליה וכ”ש שתים, דאסור לטלטלה
ולהניחה על ספסל אחרת ולישב עליה,
אפילו נשברה מבעו”י, אלא אם כן ישב
עליה כך פעם אחת קודם שבת’. וכתב
המשנ”ב: ‘והטעם דגזרינן; שמא יתקע
הרגל לשם בחוזקה לחברה וחייב משום
מכה בפטיש, או משום בנין, לאיזה
פוסקים’. (שח טז בשו”ע ורמ”א. משנ”ב
ס”ק סח)
פרשת קורח
“אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרןֹ” סופי תיבות המן
פנינים לפרשה:
“אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרןֹ” (טז טז)
סופי התיבות הללו – המן, כתב רבנו
אפרים: שבא לרמוז כי המן וקורח שוים
במחלוקתם, זה נלחם עם משה שהיה גדול
הדור. וזה נלחם עם מרדכי שהיה גדול הדור.
זה מת בירידה לתוך האדמה. וזה מת בעליה
שתלאוהו על העץ למעלה מן האדמה.
“הֵרמֹּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזּאֹת” (יז י)
מובא בשם המהרי”ל דיסקין זצ”ל,
להעיר בזה כמה הערות: א. לעיל (טז
כא) כתוב: “הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזּאֹת”
ולמה כאן כתוב: “הֵרמֹּוּ”? ב. פה כתוב:
“הָעֵדָה” וכן בפסוק הבא: “וְשִׂים קְטרֶֹת
וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה” ואילו אח”כ
כתוב: “וַיָּרָץ אֶל תּוֹךְ הַקָּהָל” למה לא
כתוב בו ג”כ לשון: “הָעֵדָה”? ג. מדוע
סיים הכתוב: “וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה…
מִלְּבַד הַמֵּתִים עַל דְּבַר קרַֹח” (‘במדבר’ יז).
הרי, מתי קרח היו כבר מאתמול? כדכתיב:
“וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת”.
אלא הביאור: דבאמת הגזירה היתה
אתמול. כמו שכתוב: “הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ
הָעֵדָה הַזּאֹת וַאֲכַלֶּה אתָֹם כְּרָגַע” היינו:
לכל העדה ח”ו. אלא שמשה ואהרן
בתפילתם שנפלו על פניהם ואמרו:
“הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצףֹ”?
בטלו את הגזירה ההיא. ועתה שחזרו
והתלוננו, נתחדשה הגזירה שיקחו מהם
איזו תרומה. וזהו לשון: “הֵרמֹּוּ”. ור”ל:
שיקחו מהם כמו תרומה. “וַאֲכַלֶּה אתָֹם
כְּרָגַע”, היינו: על אנשי התרומה. וידוע
מה שאמרו חכמים שג’ מיני תרומות יש;
‘עַיִן יָפָה, אֶחָד מֵאַרְבָּעִים… וְהַבֵּינוֹנִית,
אֶחָד מֵחֲמִשִׁים. וְהָרָעָה, אֶחָד מִשִּׁשִּׁים’
(‘תרומות’ ד). ופה שהיה עידן ריתחא,
נדונו באחד מארבעים.
והנה מספר בני ישראל היו שש מאות
אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים
(כמבואר ‘במדבר’ א מו). ועתה צא
וחשוב מספר א’ מארבעים: מכל אלף
יוצא עשרים וחמש, יעלו יחד לשש מאות
אלף סך: חמשה עשר אלף. ולשלשת
אלפים סך: חמשה ושבעים. ולחמש
מאות וחמשים, סך: שלשה עשר ועוד
ג’ רבעים. ובסך הכל עולה לסך: חמשה
עשר אלף ושמונים ושמונה וג’ רבעים.
והנה האיש של הג’ רבעים יש לו עוד רבע
שצריך לחיות. ואיתא בחז”ל ב’שבת’
(לב.): ‘אם יש עליו מלאך מליץ אחד
מני אלף’. ואף אם יש תשעה ותשעים
וכו’ באותו מלאך לחובה וא’ לזכות ניצול.
מכ”ש אם יש בו רבע. וא”כ החשבון
צ”ל: סך חמשה עשר אלף ושמונה
ושמונים שהיו צריכים למות כפי חשבון
התרומה.
ועתה מספר החשבון שהיו מתים
במגפה: “אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת
מִלְּבַד הַמֵּתִים עַל דְּבַר קרַֹח”. והיינו: שגם
אותם צריך לחשוב לחשבון התרומה והמה
היו מאתים וחמשים איש. בס”ה: י”ד
אלפים וט’ מאות וחמשים. וחשוב ג”כ קרח
ודתן ואבירם ונמצא בס”ה: י”ד אלפים וט’
מאות וחמשים ושלשה איש שמתו.
נמצא שחסר עוד מזה המספר עד
המספר תרומה שהיו צריכין למות, ט”ו
אלף ושמונה ושמונים, סך: קל”ה אנשים
שניצולו והוא מספר: “קָּהָל”. וזהו שהציל
אהרן בקטורת שנתן ויכפר על העם. וזהו
מש”כ: “וַיָּרָץ אֶל תּוֹךְ הַקָּהָל… וַיִּתֵּן אֶת
הַקְּטרֶֹת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם”. היינו: שבקטורת
הציל מספר “קָּהָל”, שהיו צריכים למות
עוד מספר קהל אנשים ובמה שרץ ונתן
את הקטורת, הציל אותם ונשארו בחיים.
“וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרןֹ לְבֵית לֵוִי וַיּצֵֹא
פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמלֹ שְׁקֵדִים” (יז כג)
כתב רבנו בחיי: מה שגמל שקדים
ולא פרי אחר, שהוא פרי מכובד וממהר
לצאת משנה לשנה יותר משאר פירות.
מפני זה נקראו “שְׁקֵדִים” מלשון שקידה.
כמ”ש (‘ירמיה’ א): “כִּי שׁקֵֹד אֲנִי עַל דְּבָרִי
לַעֲשׂתוֹ”. והפרי הזה מר מתחלתו. וכן לשון
זה של שקדים נזכר על מדת הדין לעולם:
“וַיִּגְמלֹ שְׁקֵדִים” “מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי ראֶֹה”.
כלומר: ענף עם השקדים שבו שהם מרים,
רמז על פורענות ועל מרירות מדת הדין
המתוחה בחרבן בהמ”ק ע”י נבוכדנצר.
שכן אמר ג”כ (שם): “סִיר נָפוּחַ אֲנִי
ראֶֹה וּפָנָיו מִפְּנֵי צָפוֹנָה”. וכן כתוב מפורש
(‘דניאל’ ט): “וַיִּשְׁקדֹ ה’ עַל הָרָעָה”. וא”כ
המטה הזה שגמל שקדים, מתוך שם הפרי
ומהירותו וטעמו אנו למדין; שכל המערער
על הכהונה הקב”ה ממהר להפרע ממנו
ומותח כנגדו מדת הדין. כמו שמצינו
בעזיהו המלך ששלח ידו להקטיר קטרת
במקום כהן וכתיב בו (‘דברי הימים’ ב
כו): “וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ”.
“וְזֶה לְּךָ תְּרוּמַת מַתָּנָם” (יח יא)
כתב רבנו אפרים: למעלה נאמר: “זֶה
יִהְיֶה לְךָ”, הרי שנאמר במתנות הכהונה
פעמים תיבת “זֶה”, שהם בגימטריא:
כ”ג, לרמוז על עשרים וארבעה מתנות
כהונה שניתנו להם.
“כִּי שָׂכָר הוּא לָכֶם חֵלֶף עֲבדַֹתְכֶם
בְּאהֶֹל מוֹעֵד” (יח לא)
והנה לעיל (כד) משמע חלף
נחלתכם בא”י לכן הם מקבלים
המעשר.
ביאר בזה רבנו ה’חתם סופר’,
די”ל: דהנה כל שבט קיבל אחד מחלק
י”ב שבארץ ישראל. וללוי אחד מעשר.
נמצא שהלוי מרויח חומש על חלקו
המגיעו. זה החומש הוא שכר השמירה
באהל מועד. דמצינו: “וּמָאתַיִם
לְנטְֹרִים אֶת פִּרְיוֹ” (‘שיר השירים’ ח).
ועיין ברש”י סוף ‘שיר השירים’ שהוא
החומש מ”אֶלֶף לְךָ שְׁלֹמהֹ” ונוטלים
הנוטרים מאתים שכר שמירה. וכך
גם כן הלוים חלף עבודתם מקבלים
תוספת חומש.
שו”ת חברותא:
פדיון הבן במי שלא נימול עדין מחמת חולי איזו קודמת?
שאלה: תינוק בכור, שחלה ועדין לא
נימול והגיע יום ל”א אחר לידתו – האם
יש לקיים את מצות פדיון הבן בזמנה,
אע”פ שעדין לא נימול? או שיש
להמתין עד שיהיה בריא וימול ואח”כ
יפדוהו?
תשובה: כתב בשו”ת ‘יביע אומר’
(ו – יו”ד כה): בשו”ת מהראנ”ח (עט)
נשאל: אודות תינוק בכור שחלה ונתרפא
ביום ל”א ללידתו ובא אביו למולו ולפדותו
ביום אחד, איזו מצוה יש להקדים, מילה,
או פדיון הבן?
והשיב: לכאורה, היה נראה שיש
להקדים מצות הפדיון, לפי שהיא נעשית
עתה בעיקר בזמנה ואילו מצות מילה, כבר
עבר עיקר זמנה.
וכמו שאם היו לפניו שתי תפלות,
אחת של מנחה ואחת של מוספין,
שמתפלל מנחה ואח”כ מוסף.
ופירשו קצת מן המפרשים, דהיינו
טעמא: משום דמנחה תדיר ומוסף
אינו תדיר. ועוד: שמנחה [עתה]
היא עיקר זמנה.
וכן המתפלל תשלומין, מתפלל תחלה
של חובה ואח”כ של תשלומין, שתפלת
החובה היא עיקר זמנה וכמ”ש הרי”ף.
אולם נראה, שיש להקדים מצות
המילה, משום שהמילה היא אות להכנס
בדת וקבלת מלכותו יתברך עליו ואלמלא
קבלת הברית וההכנס לבריתו של אברהם
אבינו, אין חיוב למצות פדיון כלל. וכדרך
שאמרו במדרש (ילו”ש ‘שמות’ כ):
‘קבלו מלכותי’ ואח”כ ‘קבלו גזרותי’.
‘שאם מלכותי אינכם מקבלים, גזרותי
היאך מקיימין’. ע”כ.
ומ”מ נראה ברור, דעד כאן לא קאמר
מהראנ”ח אלא להקדים מילה לפדיון לשעה
קלה, אבל אם עדין התינוק חולה ביום
ל”א, אין לעבור על מצות פדיון בזמנה
ולהשהותה אשר לא כדת, כדי להקדים
מצות מילה. והרי מי שמתו אחיו מחמת
מילה, פשיטא שמקיים כל המצוות וכו’.
ותו; הא מילה ופדיון, תרוייהו חיובא
רמיא על האב לעשות לבנו. ואף אם עדין
לא נתקדש בנו במצות מילה, חייב עכ”פ
לפדותו בזמנו, מכיון שחלה עליו מצות
פדיון ובידו לקיימה. וקי”ל: ‘חביבה
מצוה בשעתה’, כמ”ש ב’פסחים’ (סח:)
שמשום ‘מצוה בשעתה, דחינן לשבת
החמורה’. וכ”פ הרמב”ם (פ”ד מה’ ‘מעשה
הקרבנות’ ה”ג).
והגאון יעב”ץ בספר ‘מגדל עוז’
(בקונטרס ‘ברכות הורי’ ג אות טז), הביא
דברי הש”ך בשם מהראנ”ח הנ”ל
וכתב: ומה שתלה קדימת מילה לפדיון,
שאלמלא מילה, אין פדיון. הוא דבר תמוה
מאד בעיני ונפקא מינה חורבא.
הגע עצמך, שחלה שנה, או יותר וכי
בשביל כך יעכבו הפדיון עד שיתרפא
וימול תחלה!? נשתקע הדבר ולא נאמר!
ועוד: שיוצא מזה הרס גדול במי שמתו
אחיו מחמת מילה, שיחשוב שאין עול
תורה ומצוות חלות עליו כ”ז שלא נימול
וח”ו להעלות כזאת על הדעת והדבר ידוע
לכל, שאין המילה מעכבת בישראל קבלת
עול מצוות וכו’.
ושוב ראיתי, שכן פסק ה’צמח צדק’
(קכח) והביא ראיה מבכורות שבמדבר,
שלא נימולו ואעפ”כ נפדו. וראויים
הדברים למי שאמרם, אע”פ שאין צורך
להביא עצות מרחוק. עכת”ד.
ולפ”ד מרן החיד”א וסיעתו, אף
מהראנ”ח יודה לזה. ולא כתב להקדים
המילה לפדיון אלא כשנתרפא ביום ל”א.
הא לאו הכי, פשיטא שיפדוהו בזמנו
ואח”כ כשיתרפא ימול. ותכל תלונותיו של
הגאון יעב”ץ הנ”ל.
[וכן פסקו להלכה בשו”ת ‘יהודה יעלה’אסאד חיו”ד – רמד -רסז. ובשו”ת פני
מבין חיו”ד רכג. ע”ש].
על כל פנים; לפי דברי האחרונים
הסוברים שאם לא פודהו בזמנו עובר
בעשה בכל יום, הא ודאי שנכונים
דברי מרן החיד”א וסיעתו, שכל שאי
אפשר למולו ביום ל”א, מפני חוליו,
אסור לדחות מצות הפדיון בזמנה, עד
שיתרפא מחוליו.
שאלה שבועית עולמית:
האוטובוס שנתקע
מאת הרה“ג מרדכי צביון שליט”א
הרב שמעון ויצמן ורעיתו עלו
בבני ברק על אוטבוס קו 402 לנסוע
לירושלים, בשעת העליה לאוטבוס
היה עומס ליד הנהג ואמר להם
שבינתיים יעלו לאוטבוס ואח”כ
ישלמו. באמצע הדרך עוד לפני
ששילמו לנהג אירע פנצ’ר בגלגל
האוטבוס והאוטבוס לא יכל להמשיך
בנסיעה. כל הנוסעים ירדו מהאוטבוס
במטרה להמשיך לירושלים, לחלק
מהאנשים עצר אוטבוס אחר
והמשיכו עמו בנסיעה לירושלים.
ולחלקם ובתוכם ר’ שמעון ורעיתו
עצר טרמפ ולקח אותם לירושלים.
ויש לעיין בסיפור זה:
האם ר’ שמעון חייב לשלם מחיר
מלא, או אולי רק חלק על מה שנסע
לאותו מקום, או לא כלום?
האם מי ששילם כבר ונסע
בטרמפ יכול לתבוע את החברה
של האוטבוס שתחזיר לו את דמי
הנסיעה, או חלקם, או לא כלום?
האם מי שהמשיך באוטבוס השני
יכול לומר שיחזירו לו את הכסף,
או חלקו, כיון שבודאי אם היה יודע
שהאוטבוס יתקע לא היה נוסע, או
לכל הפחות לא היה משלם מחיר
מלא? והאם גם בזה יש לחלק בין מי
ששילם כבר, למי שעדין לא שילם?
תשובה מגליון שעבר:
הגלידות שנמסו
תקציר התשובה:
כשהמוכר כבר עמד בפתח חנותו ובא הקונה לקנות ושכח לסגור את דלת המקרר; לדעת השו”ע: חייב. ולדעת הרמ”א:
פטור. אם הוציא חלק מהגלידות חוץ למקרר, אף שהחזירם למקרר שנשאר פתוח וניזוקו, חייב לכו”ע כמזיק.
כשפתח ולא סגר את דלת המקרר בזמן שיש קונים בחנות פטור, דלא נחשב לברי היזיקא.