[us_page_title description=”1″ align=”center”]

גנזי המלך עלון לפרשת ניצבים עלון מספר 319

“אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה’ אֱלקֵֹיכֶם רָאשֵׁיכֶם
שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כּלֹ אִישׁ יִשְׂרָאֵל”
העיקר והתוספת
מתוך דרשותיו של הרב אמנון יצחק שליט”א

איתא ברש”י: ‘למה נסמכה פרשת
‘אתם נצבים’ לקללות? לפי ששמעו
ישראל מאה קללות חסר שתים, חוץ
ממ”ט שבתורת כהנים, הוריקו פניהם
ואמרו: “מי יוכל לעמוד באלו”? התחיל
משה לפייסם, “אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם”, הרבה
הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כליה
והרי אתם קיימין לפניו’.
ולכאורה קשה, היתכן שהקב”ה
מאיים ומזהיר בתורה בעונשים חמורים
אם יעברו על התורה ואח”כ בא משה
וממעט בחומרת העונשים שבתורה. וכי
עושה ח”ו את התורה פלסתר?
אלא שאמרו במדרש (‘דברים’ ד ג):
‘”רְאֵה אָנכִֹי” א”ר אלעזר: “משאמר
הקב”ה הדבר בסיני, באותה שעה: “מִפִּי
עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב” (‘איכה’
ג), אלא מאליה; הרעה באה על עושה
הרעה והטובה באה על עושה הטובה” ‘.
ביאור הדברים: הרעה והטובה אינם
באים בגדר של עונש, או שכר, שמתחדשים
לבוא על האדם אחרי שפעל פעולות הרע,
או הטוב, אלא שיחד ובעת ובעונה אחת עם
פעולת הרע, או הטוב, מושך האדם בעצמו
עליו בדרך סיבה ומסובב, את העונש או את
השכר, כי הרעה באה על עושה הרע בדרך
טבעית והטובה באה ע”י עושה הטוב, עצם
עשיית הרע גוררת את הרע ואילו עשיית
הטוב מביאה את הטובה.
נמצא, שבזמן ששמעו ישראל את
הקללות ואמרו: ‘מי יוכל לעמוד באלו’?
הוכיחו בכך שלא הבינו את תכלית הקללות
והברכות ואת משמעותן, לזאת קם משה
להסביר להם ולפייסם, ‘הרבה הכעסתם
לפניו ולא עשה אתכם כליה והרי אתם
קיימים לפניו’ ואם היו עונשי התורה
בגדר תגובה וענישה כפי חומרת המעשים,
אזי העונש היה צריך להיות כליה ר”ל, כי
הכיצד יבוא ילוד אשה ויחטא כנגד בורא
העולם כמו שמסביר ה’תומר דבורה’, כי
האדם מקבל חיות מהבורא ובאותם כחות
הוא חוטא נגדו. אלא ודאי שאין העונשים
אלא כור היתוך לצירוף האדם ולתיקונו.
ומצאתי קרוב לרעיון הזה בספר
‘אור רש”ז’ פרשת ‘נצבים’, על
הפסוק: “כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם
לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה’ רפְֹאֶךָ” (‘שמות’
טו). והוא מסביר שם, כי אצל המצרים היו
המכות בתורת מכה, כי לא היתה להם מזה
שום תועלת, כי אדרבה נאמר אצל פרעה
ויכבד את לבו, אבל אצל ישראל אם יהיו
ח”ו עונשים הרי אלו אך לתכלית הנרצית
ולרפואת נפשם כמ”ש: “אֲנִי ה’ רפְֹאֶךָ”.
וראה מה שאמר המדרש בפרשה
זו (‘דברים’ ח ב): ‘רבנן אמרי: “אמר
הקב”ה: “אם ברכת את התורה, לעצמך
אתה מברך… ואם תאמרו שמא לרעתכם
נתתי את התורה. לא נתתי לכם, אלא
לטובתכם. שמלאכי השרת נתאוו לה”
” ‘ ומכאן ראשית כל תוכחה כנגד אלה
שמקיימים התורה. אך עדין בלבם עליה
כאילו היא מקשה עליהם ולרעתם ניתנה
להם ואינם מכירים את אושר התורה ורוב
טובה לעולם כולו ולכל אדם ואדם.
אמנם ביאור הענין ביתר עמקות
הוא: כי האדם מורכב משני כחות נפרדים
וחלוקים, מצד הטבע הוא עיר פרא ומצד
הנשמה הוא חלק אלוק ממעל והתכלית
היא לקיים את התורה עם הכחות הטבעיים,
לזככם ע”י מצוות התורה ולנצח את הטבע
ואת היצר. ואפילו אם הוא עושה רע
ועובר על התורה ונענש על כך, הרי שע”י
העונש יצורף ויתוקן עדי יבוא אל תכליתו.
והפירוש ‘לרעתכם’ הוא: שמוסיף את
החלק הרע שלו למאבק בכבישת ועידון
כחותיו הרעים.
הפירוש ‘לטובתכם’ הוא: שאף בעת
שכבר נצח טבעו, יש לו עוד מדרגות
גבוהות להגיע אליהן בקיום התורה מצד
הטוב שבו, היינו: מצד חלק אלוק ממעל
שיש בו, כי התורה היא כלי שעשועים של
הקב”ה, “אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם”
(‘איוב’ יא). ותמיד יש לאדם להתעלות
במדרגות התורה, אבל מתחילה צריך הוא
לגרש כל מידותיו הרעות. ולכן ובשל כך
לא ניתנה התורה למלאכים, כמו שהשיב
להם משה רבנו לטענתם, כלום קנאה יש
בכם?
וכמ”ש ב’חובת הלבבות’ (שער חמישי
שער יחוד המעשה – פרק ה): ‘מי שאין
לו תוספת, אין לו חובה. ואין התוספת
מתקבלת, עד שתפרע החוב’. כי התורה
ניתנה כדי לצרף את הבריות, כלומר: לגרש
את מידות הקנאה והשנאה, שזהו העיקר.
ורק אח”כ אפשר לזכות גם לתוספת שהיא
התורה, אשר בשביל הנשמה, שבזה גם
המלאכים נתקנאו וזו גם היתה התשובה
של משה למלאכים, כי חסר להם העיקר,
דהיינו: המלחמה עם הטבעיות. ולכן אין
להם תוספת. (‘נחלת אליעזר’).

אלול

ארבעה מיסודות התשובה ע”פ רבנו יונה

‘העיקר העשירי: להיטיב פעליו בדבר
אשר זדה עליו. אם הסתכל בעריות, יתנהג
בשחות העינים. אם חטא בלשון הרע,
יעסוק בתורה. ובכל האברים אשר חטא,
ישתדל לקים בהם המצוות. וכן אמרו
רבותינו זכרונם לברכה; הצדיקים, באותו
דבר שחוטאים, בו הם מתרצים. עוד
אמרו (ויק”ר כא ד): ‘אם עשית חבילות
של עבירות, עשה כנגדן חבילות חבילות
של מצוות’. רגלים ממהרות לרוץ לרעה,
יהיו רצות לדבר מצוה. לשון שקר, אמת
יהגה חכו ופיו יפתח בחכמה ותורת חסד
על לשונו. ידים שופכות דם, פתוח יפתח
את ידו לאחיו ענייו. עינים רמות, יהיה
דכא ושח עיניים. לב חורש מחשבות און,
בלבו יצפון אמרי תורה ויהי הגות לבו
תבונות. משלח מדנים בין אחים, יבקש
שלום וירדפהו.
העיקר האחד עשר: חיפוש דרכיו,
כענין שנאמר: “נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקרָֹה
וְנָשׁוּבָה עַד ה’ ” (איכה ג לט). ויעשה כן
לשלושה דברים; האחד, למען יזכור כל
הדברים שחטא עליהם ויתודה על כולם,
כי הוידוי מעיקרי הכפרה. השני, למען
ידע כמה לו עוונות וחטאות ויוסיף להכנע.
והשלישי, כי אף על פי כן שהוא מקבל
עליו לעזוב כל חטא, צריך שידע הדברים
אשר חטא עליהם כדי לעשות בהם גדרים
ולהשמר מאוד לנפשו בהם ממארב היצר,
כי נפשו עלולה בהם אחרי אשר נקלו
בעיניו ושלט יצרו בהם והנה נפשו חולה
מהמעשים ההם. והחולה כאשר יחל
להבריא, צריך להזהר מהרבה ענינים שלא
יחזירהו לחוליו.
העיקר השנים עשר: צריך שיחקור
וידע ויכיר גודל העונש לכל אחד
מעוונותיו; באיזה מהם יש מלקות ובאיזה
יש חייבי כריתות ובאיזה יש חייבי מיתות
בית דין, למען גודל עוונו בהתוודותו וימרר
בבכי על אשר הכעיס תמרורים ולמען
יוסיף להכנע ולמען יפחד מעוונותיו, כי
העבירות החמורות, תשובה תולה, כפרתן
ויסורים ממרקים. וכן כתוב (ירמיה ב כג):
“רְאִי דַרְכֵּךְ בַּגַּיְא דְּעִי מֶה עָשִׂית” ויתבאר
העקר הזה בשער השלישי.
העיקר השלושה עשר: להיות העברות
הקלות חמורות בעיניו לארבעה פנים;
האחד, כי אין לו להביט לקטנות העברה,
אבל יביט לגדולת מי שהזהיר עליה.
והשני, כי היצר שולט בעברות הקלות
ואולי תהיה זאת סבה להתמיד בהן ואז
יחשבו גם הן כחמורות בהצטרף עונש כל
פעם. ומשלו על זה מחוט של משי שהוא
נרפה וחלש וכאשר יכפלו אותו כפלים
רבים יעשה עבות חזקה. השלישי, כי
בהתמדתו על העבירה, נעשית לו כהיתר
ויפרוק עולה מעליו ולא ישתמר ממנה
ויחשב עם פורקי עול ומומרים לדבר אחד.
והרביעי, כי אם נצחו (היום) היצר בדבר
קטן, ינצחהו מחר בדבר גדול, כמו שאמרו
רבותינו זכרונם לברכה (שבת קה:): ‘כל
המשבר כלים בחמתו, יהי בעינך כאילו
עובד עבודה זרה שכך דרכו של יצר הרע,
היום אומר לו: “עשה כך” ולמחר אומר
לו: “עבוד עבודה זרה”‘. ונאמר (בראשית
ד ז): “הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת”. פרוש: “לָמָּה
נָפְלוּ פָנֶיךָ”, הלוא אם תיטיב מעשיך
ותשוב אלי, “שְׂאֵת”. פרוש: תשא פניך
מלשון: “כִּי אָז תִּשָּׂא פָנֶיךָ מִמּוּם” (איוב
יב טו). ויש לפרשו מלשון: סליחה. “וְאִם
לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רבֵֹץ”, אם לא תשוב
מאשר חטאת, לא העוון אשר בידך לבדו
ילין אתך, כי היצר רובץ לפתח להחטיא
אותך בכל אשר תלך ונוצח אותך תמיד
אחרי אשר נצח אותך ויקוש לך וגם נלכדת
ולא שבת. “וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ” (בראשית ד).
להדיחך ואורב לך בכל עת. “וְאַתָּה תִּמְשָׁל
בּוֹ”, אם תרצה להתגבר עליו. על כן תענש
על החטא אחרי אשר נתתי לפניך היכולת
לכבוש את יצרך’. (‘שערי תשובה’ לרבנו
יונה).

הרב בן ציון מוצפי בדבריו המדהימים מבאר מהו גדר ביטול
תורה ומה חומרתו (אפילו למי ששומע זמרים כשרים)

יש עבירה אחת שהיא עומדת בראש
והיא גורמת לכל הצרות שמבטלים
תורה, ביטול תורה התורה אומרת: “לֹא
תַרְפֵּנִי עַד בִּלְעִי רֻקִּי” (‘איוב’ ז). אפילו
אדם היה לומד, באמצע הלימוד בלע את
הרוק, במידה ובלע את הרוק קצת לאט
ובשל כך חסך עוד שתי מילים, זה נקרא
ביטול תורה על זה דנים אותו ביום הדין,
“וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ” (‘עמוס’ ד). אין
צחוק בעולם הזה אין ותרנות אין מה
שהיום מתקשקשים כל מיני.. אומר
לכם את האמת, לצערנו הרב קם דור
חדש של רבנים מזויפים שממציאים כל
מיני הלכות, ממציאים כל מיני מנהגים,
מקלים ראש, זה הולך למועדונים, זה
מדבר לפני נשים, זה מתיר לעשות הכל,
זה שולח בריונים להכות רבנים, כל אחד
מה שרוצה עושה ואין פוצה פה ומצפצף
ואין פוצה פה וצפצף… נותנים להם
לדבר גם מעל במה, הגענו למצב גרוע
שבגרועים, אי אפשר לעשות משחק
מהתורה שלנו אי אפשר לעשות משחק
מהתורה… שיש ביטול תורה וביטול
תורה זה גם אם אתה שומע לפעמים
הרצאה שלמה שכולה שטויות אין שמה
דבר תורה אחד, אין שם דבר מוסר אחד,
כל זה ביטול תורה. ביטול תורה, אין כמו
העוון הזה שהוא גורם את כל הצרות
שבעולם, הגמרא במסכת ‘עבודה זרה’
אומרת: ויתר הקב”ה על עבודה זרה
ויתר על גילוי עריות ולא ויתר על ביטול
תורה שנאמר: “עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ…
וַיּאֹמֶר ה’ עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי” (‘ירמיה’
ט). יש רק דבר אחד שלא יעשו ביטול
תורה זה הדבר הכי חמור..
ספר ‘העיקרים’ כותב: שהעולם,
כשנולד להם בן רוקדים משמחה, אמר
לי אחד אתמול: “אני נולדתי בליל תשעה
באב לפני חמישים שנה, כולם היו אז
בוכים, פעם תשעה באב היה תשעה באב,
היו בוכים ואבא שלי היה בא לבית כנסת
היה צוחק, אומרים לו: “מה קרה לך”?
אמר: “נולד לי בן זכר אחרי 10 שנים,
בכור, בן זכר”, היה שמח שמחה גדולה,
נולד בן, כולם שמחים וכשנולדת בת
כולם עצבים, אומר ספר ‘העיקרים’:
ואני אומר: “אשריו לאבי הבנות ואוי לו
לאבי הבנים, למה אוי לו, אומר: יש שתי
עבירות חמורות שיש אצל הבנים, עבירה
אחת ביטול תורה, אדם יש לו בן וכל
רגע שהבן הזה מטייל ומפטפט ומקשקש
ולא עוסק בתורה העוון תלוי בצוארו
של אביו, שנאמר: “וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה
אֲשֶׁר אָנכִֹי מְצַוְּךָ… וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ
בָּם” (‘דברים’ ו). דרשה הגמרא (יומא
יט:): ‘”וְדִבַּרְתָּ בָּם” ולא בדברים אחרים’
המדבר בדברים בטלים עובר בעשה, עוון
חמור. והגמרא במסכת ‘שבת’ אומרת:
שמכניסים אדם לדין שאלה ראשונה
ששואלים אותו: “האם עסקת בתורה”?
יש פסוק שאומר (‘משלי’ יז-יד): “פּוֹטֵר
מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן” [שפוטר התורה מעליו
הוא ראשית מדונו] מה זה “פּוֹטֵר מַיִם
רֵאשִׁית מָדוֹן”, תחילת דינו של אדם על
דברי תורה; “מַיִם”, ‘אין מים אלא תורה’
(בב”ק פב.) כששואלים אותו: “נו מה
עשית? נתנו לך 70 שנה, 80 שנה, 90
שנה פה, כמה מהתורה נטו למדת? עם
מה באת לכאן?”, שנאמר (‘פסחים נ.):
‘אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו’,
עוסק במצוות…
הם מספרים לך ספורים היום… זה
צדיק וזה צדיק וזה יש להם גן עדן, אז
בשביל מה צריך לחזור בתשובה? היום
כל מי שמת, אוי, איזה שבחים יש עליו,
היום כולם צדיקים?! ואף אחד לא
אומר מוסר.
(קטע קטן, מתוך דרשת הרב
מוצפי לפרשת ‘ראה’ מלפני שנים
ספורות, בהתייחס לאסון בו נהרגו
שבעה צעירים).

פרשות ‘נצבים וילך’

“גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ”
אמר לו הקב”ה: “צא ורצם בדברי תורה”

“פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שׁרֶֹשׁ פּרֶֹה ראֹשׁ וְלַעֲנָה”
(כט יז)
פירש”י: ‘שרש מגדל עשב מר כגידין
שהן מרים. כלומר: מפרה ומרבה רשע
בקרבכם’. שבועה הושבענו כאן בכתוב:
“פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שׁרֶֹשׁ פּרֶֹה” ומה אנו יכולים
לעשות שלא יהא אחד בתוכנו שיהא “שׁרֶֹשׁ
פּרֶֹה ראֹשׁ וְלַעֲנָה”, הלא ניתן כח הבחירה
לכל אחד ואחד לבחור בטוב, או חלילה
ברע. בחיים, או חלילה, במות. אלא שאמר
שלמה המלך ע”ה (משלי ו): “וְדֶרֶךְ
חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר” כלומר: הדרך להגיע
לבחירה בחיים היא דרך תוכחת המוסר
שיוכיח את עצמו ואת הנמצאים בסביבתו וזו
היא חובה קדושה על כל הירא את דבר ה’.
רבנו ישראל מסלנט זצ”ל כותב
באגרת המוסר שלו דברים כדרבנות.
וזה לשונו: ‘ישים האדם אל לבו לזכות
את הרבים, לעוררם להתבוננות יראה
ומוסר…. וזכות הרבים תהיה תלויה בו.
והוא רפואה גשמית וגם רוחנית, כמאמר
חכמינו זכרונם לברכה: ‘כל המזכה את
הרבים, אין חטא בא על ידו’ (יומא פז.).
ומה מאד תגדל מצוה זו בעיני האדם, לשום
לבו ונפשו להדריך בני אדם ללמוד המוסר,
להציל נפשם משאול תחתית. וכמאמר רבותינו
זכרונם לברכה (שבת קנא:): ‘כל המרחם
על הבריות מרחמים עליו מן השמים’ ואין
לך רחמנות גדולה מלהזכיר ולעורר לבב
בני אדם ללמוד היראה, כי אז בעיניהם יראו
ואזניהם ישמעו ולבבם יבינו גודל המכשלה
אשר לפניהם וינהמו על אחריתם לשוב אל ה’
יתברך, להיות “סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב” (תהילים
לד) אם מעט ואם הרבה.
האדם המעורר לזה יהיה לו חלק נכון
בכל אשר יוולד מזה, להתעדן בעדן נצחי
אשר עין לא ראתהו, נלאה שכל אנושי
להקיף ולהכיר היטב כמות ואיכות מצות
הרבים, אשר תלווה את האדם מדבר הקל
הזה, העמל מעט והשכר הרבה באין ערך
ושעור, לזאת ישים האדם עינו וכח שכלו
לדבר הגדול הלזה, אם בעל נפש הוא’.
“גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ” (כט
כב)
בתקופת המלחמה האיומה והנוראה,
כשדם ישראל לרבבותיו נשפך כמים
ואין פוצה פה ומצפצף, זרם פליטים
הגיע לארצנו הקדושה אחד מעיר ושנים
ממשפחה, דוויים וסחופים לבבות שבורים
ורוחות נכאים, עד אשר נדמו כעצים
יבשים ללא טל של חיים, במצב נורא כזה
היה הרב מפוניבז’ זצ”ל מרבה לעודדם
ולחזקם באופנים שונים.
והיה רגיל על לשונו דברי ה’ילקוט
שמעוני’: שאחר מעשה המרגלים כשנגזר
על העם היוצא ממצרים שלא יכנסו לארץ,
אלא יסתובבו במדבר כארבעים שנה ללא
תכלית ומטרה ושם ימותו, נתאר לעצמינו
איך חשך עליהם עולמם חשך ואפילה, הלא
כל ימי חייהם היו אמונים על ההבטחה
שהובטחה לאברהם אביהם אבי האומה,
שיעלו ביום מן הימים לארץ ישראל “אֶרֶץ
זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ” וינחלוה, מזמן יציאתם
ממצרים מתכוננים הם לבא לארץ לזכות
ליכנס ולחסות בתוכה, כמה השתוקקות
היתה אצורה בקרבם ואז כשהיו כבר
קרובים כל כך אל המטרה הנכספת, כבר
נשלחו המרגלים לתור את הארץ, באה
אליהם הגזירה הנוראה “וְשָׁם יָמֻתוּ”
(במדבר יד) במדבר הגדול והנורא הזה.
באותו זמן, כשהדכדוך והיאוש תפס
כל פנה, אמר הקב”ה למשה רבנו ע”ה
בהאי לישנא (‘ילקוט שמעוני’ במדבר
יג תשמה): ‘אמר לו הקב”ה למשה:
“משה, משה, בוא ורצה אותם העניים
שכבר יצא לבם מעליהם” ‘ אין הגדרה
אחרת המתאימה למצב הנורא שהיו
נתונים בו, אלא ש’יצא לבם מעליהם’,
כמו אנשים שנטרפה עליהם דעתם, עד
שמשה רבנו לא ידע איך להתמודד עם
בקשה זו, איך ירצם בעת צערם הנורא,
במה ינחמם?! במה ישיב את לבם?! אמר
משה לפני הקב”ה: ‘ “רבונו של עולם,
במה ארצם”?! אמר לו הקב”ה: “צא
ורצם בדברי תורה” ‘! והיה לומד עמהם
פרשת מנחה ונסכים.
“אכן”, היה אומר הרב מפוניבז’
בפניהם, “רק זו היא נחמתנו בעוונינו,
כשיהודים נמצאים בצרה ובשביה,
כשיהודים נידונים בחימה שפוכה וכבר
יצא לבם מעליהם, חומל עליהם הקב”ה
ואומר לרצותם, בפרק משניות! בדף
הגמרא! אין צרי ומרפא לנפש ישראל
פצועה, אלא, זו בלבד.
חייבים אפוא בשעה טרופה זו, לגשת
מיד ולהקים בתי אולפנא עבור הצעירים,
יש למשוך יהודים בכל ימות השנה אל
בית המדרש, כל מי שאי פעם בחייו למד
דף גמרא וגם את אלו שלדאבוננו לא
זכו ללמוד מימיהם, הכל צריכים חיזוק
והתעלות, שהמאור שבתורה מחזירן
למוטב והכל מתעלין ומתענגין על ידי דף
הגמרא, על ידי למוד תורתנו הקדושה”.
“וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ
וְלָמְדוּ לְיִרְאָה” (לא יג)
מה שלא כתוב כאן ג”כ “וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת
אֶת כָּל” וכו’ כמו שכתוב לעיל, מבאר
ה’משך חכמה’: דהנה בתורה יש עשה
ול”ת, לכן על הגדולים אמר: “יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ
אֶת ה’ ” וכו’ זה סור מרע שמירת ל”ת שע”ז
שייך מורא. “וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת”, זה עשה
טוב, קיום מצוות בעשה. אבל בקטנים,
מ”ע אינם חייבים מהת’ דחינוך רק מדרבנן
כדאיתא ב’נזיר’, אבל קטן האוכל נבילות
שב”ד מצווין להפרישו עיין בשו”ע (או”ח
שמג) כתוב בקרא: “יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה”
דהיינו: לפרוש מהאיסור. אבל קום ועשה
אינן חייבים מה”ת.
“וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹקֵי נֵכַר
הָאָרֶץ” (לא טז)
כתב האו”ח: ‘”וְקָם הָעָם הַזֶּה” וגו’
קשה וכי קימה היא לו? והלא ירידה
והשפלה היא לו הזונה “אַחֲרֵי אֱלֹקֵי
נֵכַר”. ואולי שיכוון לומר על דרך
אומרו (לב טו): “וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט”,
והוא אומרו: “וְקָם הָעָם”, פירוש: היתה
לו קימה בעולם בירושת הארץ, ועושר
וכבוד “וַיִּשְׁמַן”, ומזה יצא לו שיבעט
“וְזָנָה אַחֲרֵי” וגו’ וכן אמר בסמוך (יט):
“כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזּאֹת…:… כִּי
אֲבִיאֶנּוּ… וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל
אֱלֹקִים אֲחֵרִים”, הרי שהקדים “וְשָׂבַע
וְדָשֵׁן” ל”וּפָנָה”, כמו כן במה שלפנינו
הקדים לומר וקם ואחר כך “וְזָנָה”.
עוד ירצה, כי לא הדור ההוא עצמו
יזנה אחרי “אֱלֹקֵי נֵכַר”, אלא הדור שיקום
ממנו, וכן הוא אומר בספר ‘שופטים’

שו”ת חברותא

ממי מבקשים מחילה, איך ומתי?

שאלה: מי שחטא לחברו והעליבו
בדברים וכעת ניחם על מעשיו ורוצה
להתפייס עמו לקראת יום הכפורים, אך
הוא מתבייש ללכת אליו בעצמו לבקש
את סליחתו, האם יכול לשלוח לו דברי
פיוס בכתב, או על ידי שליח, או חייב
ללכת אליו בעצמו ולבקש ממנו מחילה?
תשובה [מתוך דברי שו”ת ‘יחוה דעת’
חלק ה סימן מד]: שנינו במסכת ‘יומא’
(פה:) שלש אמרות של תנאים:
א. ‘עבירות שבין אדם למקום יום
הכפורים מכפר, עבירות שבין אדם
לחברו אין יום הכפורים מכפר עד
שירצה את חברו’.
ב. ‘את זו דרש רבי אלעזר בן עזריה:
“מִכּלֹ חַטּאֹתֵיכֶם לִפְנֵי ה’ תִּטְהָרוּ” (‘ויקרא’
טז). עבירות שבין אדם למקום יום
הכפורים מכפר, עבירות שבין אדם
לחברו אין יום הכפורים מכפר עד
שירצה את חברו’.
ג. ‘אמר רבי עקיבא: “אשריכם
ישראל לפני מי אתם מיטהרים ומי
מטהר אתכם? אביכם שבשמים” וכו’ ‘.
וכתב הרב רבנו יאשיה פינטו,
בפירוש הרי”ף על ה’עין יעקב’: שרבי
אלעזר בן עזריה בא להוסיף על דברי תנא
קמא, שאם לא פייס את חברו גם העבירות
שבין אדם למקום אין יום הכפורים מכפר
ודייק כן מהפסוק: אימתי “כִּי בַיּוֹם הַזֶּה
יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכּלֹ חַטּאֹתֵיכֶם
לִפְנֵי ה’ ” (‘ויקרא’ טז). דהיינו: ‘עבירות
שבין אדם למקום’ – בזמן ש”לִפְנֵי ה’
תִּטְהָרוּ”, ביניכם לבין עצמכם, על עבירות
ש’בין אדם לחברו’. ורבי עקיבא חולק
על דרשתו של רבי אלעזר בן עזריה
וסובר: שסיום הפסוק “לִפְנֵי ה’ תִּטְהָרוּ”,
בא לשבח את ישראל “אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹקִים
קְרבִֹים אֵלָיו” לכפר על מעשיהם ואם כן
אפילו לא ירצה האדם את חברו, בעבירות
שבינו לבין חברו, אין טהרתו תלויה בכך,
כי טהרתם של ישראל תלויה בקדוש ברוך
הוא, שהוא המטהר ולא האדם וכו’.
והגאון רבי שאול, אב”ד אמסטרדם,
בספר ‘בנין אריאל’ (בקונטרס ‘בית
מועד’ דרוש ליום הכפורים דף קטז ע”ד)
כתב: וכבר כתבו כמה גדולים ומהם
הרי”ף שב’עין יעקב’, שאם לא תיקן
האדם עבירות שבינו לבין חברו, אין יום
הכפורים מכפר אפילו על עבירות שבינו
לבין המקום.
וטעם הדבר: כיון שהוא מקשה ערפו
שלא לפייס את חברו, נגד מצוות התורה
שחייבתו בכך, הרי הוא כבועט בתורת ה’
ומה תשובה היא זו לשוב דוקא מעבירות
שבינו לבין המקום.
אולם מרן החיד”א בספר ‘ברכי יוסף’
(תרו סק”א) אינו מקבל את הכלל הזה.
והרמב”ם (בהלכות ‘תשובה’ ב ט)
כתב בזו הלשון: ‘אין התשובה ולא
יום הכפורים מכפרים אלא על עבירות
שבין אדם למקום, כגון: שאכל דבר
איסור, או שחלל שבת וכדומה, אבל
עבירות שבין אדם לחברו, כגון: החובל
בחברו, או שקללו או שגזלו, אינו נמחל
לו לעולם עד שיחזיר לחברו מה שהוא
חייב לו. ואף על פי שהחזיר לו הממון
שחייב לו צריך לרצותו ולפייסו ולבקש
ממנו שימחול לו. ואפילו לא הקניט את
חברו אלא בדברים, צריך לפייסו עד
שימחול לו. ואם לא רצה חברו למחול
לו, מביא לו שורה של שלשה בני אדם
מריעיו ומידידיו שיבקשו ממנו שימחול
לו ואם לא נתרצה להם מביא לו שורה
שניה ושלישית ואם בכל זאת לא רצה
להתפייס מניחו והולך לו. וזה שלא מחל
הוא החוטא’.
ומשמע, שבפעם הראשונה על החוטא
לחברו ללכת בעצמו אליו לפייסו ורק אם
סירב להתפייס עמו, שולח לו שלש שורות
של בני אדם לפייסו.
וכן כתב באמת הגאון רבי יעקב בן
חביב, ב’עין יעקב’ (סוף ‘יומא’): שמה
שיש נוהגים שכאשר יחטא איש לרעהו
והקניטו בדברים, נכנס אדם אמצעי לתווך
השלום ביניהם ואחר שמדבר עם הנעלב
ומפייסו, חוזר ובא המעליב עצמו לבקש
מחילה מחברו, מנהג טעות הוא, אלא עליו
ללכת מתחלה בעצמו אצל הנעלב ויבקש
ממנו מחילה עד שיאמר לו סלחתי.
ולכאורה יש להעיר ממה שנאמר
בתורה (‘בראשית’ נ): “וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף
לֵאמרֹ אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמרֹ: כּהֹ
תאֹמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ
וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא
לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹקֵי אָבִיךָ”. הרי ששלחו
אחי יוסף שלוחים אליו לפייסו ורק לאחר
מכן, נאמר: “וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו”.
ומשמע, שאין להקפיד אם הולכים אליו
תחלה אנשים אחרים לפייסו ואחר כך בא
החוטא בעצמו ומפייס את חברו.
וראיתי להגאון רבי יוסף בן רבי
בספר ‘דרך המלך’ (בפרק ב מהלכות
‘תשובה’ הלכה ט) שהעיר בזה ותירץ:
לפי מה שאמרו במדרש, שהשליחים
האלה היו בני בלהה ובני זלפה, שהיו
רגילים אצלו ומקורבים אליו וכמו
שנאמר: “וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת
בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו” (‘בראשית’ לז).
ומכיון שגם הם היה להם חלק במכירתו
של יוסף ועליהם היה לפייסו ולבקש
מחילה ממנו, רשאים היו להקדים לפייסו
עבור חטאם כלפיו ואחר כך גם על שאר
האחים.
והנה הגם שכמה אחרונים הביאו
להלכה דברי המהר”י בן חביב, אולם
ה’פרי חדש’ כתב שאין דברי המהר”י בן
חביב מוכרחים.
גם הגאון רבי חיים פלאג’י בספר
‘לחיים בירושלים’ על ה’ירושלמי’
(‘יומא’ ח ז, דף כב ע”ד), הביא דברי
הגאון רבי שמואל יפה בספר ‘יפה
מראה’, שחולק על המהר”י בן חביב.
וכתב לסייעו ממה שאמרו במדרש
וב’אבות דרבי נתן’ (יב): על אהרן הכהן
שהיה ‘אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם’ (אבות
א) וכשראה שני בני אדם שעשו מריבה
זה עם זה, היה הולך אל כל אחד בנפרד
ומפייסו בדברים, כאילו הוא שלוחו של
חברו, עד שהיה מסיר קנאה מלבו. וכשהיו
נפגשים אחד עם השני היו מחבקים
ומנשקים זה את זה וכו’. וכתב שהיא ראיה
נכונה ופשוטה.
גם הגאון בעל ‘בית אפרים’ בספרו
‘מטה אפרים’ (תרו א) כתב: שאם קשה
עליו ללכת בעצמו מתחלה, או שיודע
שקרוב הפיוס לבוא על ידי אדם אמצעי
מידידיו שיתווך השלום ביניהם ובפרט
אם הוא אדם מכובד, רשאי לעשות כן על
ידי אמצעי. וכן כתב ה’משנה ברורה’ (תרו
סק”ב).
ונסיים בדברי הגאון רבי יוסף חיים
בספר ‘בן איש חי’ (‘וילך’ ו): שחיוב גדול
מוטל על כל אדם לבקש מחילה בערב יום
הכפורים מאביו ואמו, על כל מה שחטא
להם ופגע בכבודם ומי שאינו עושה כן,
נקרא חוטא ומזלזל בכבוד אביו ואמו,
שאם בין אדם לחברו חייבו חז”ל לבקש
מחילה קודם יום הכפורים, כל שכן מאביו
ואמו, שכמעט אין אדם ניצול מחטא זה
בכל יום.
וכן הבעל והאשה ימחלו זה לזה על
כל אשר חטאו אחד כלפי השני במשך כל
השנה ודברו בכעסם דברים אשר לא כן.
וכן כל תלמיד שיש לו רב בעירו, יבקש
ממנו מחילה קודם יום הכפורים.

שאלה שבועית עולמית

תפילה לזכיה כמה שווה?
מאת הרה”ג עקיבא מאמו שליט”א

שאלה: ראובן קנה כרטיס הגרלה
שסכום הזכיה בו הוא סכום גדול
מאד וביקש משמעון חברו שיתפלל
בעדו שירויח בהגרלה והתנה עמו
שאם כרטיסו יזכה בהגרלה יתן
לו עבור תפילתו מספר אחוזים
מסוים מסך הזכיה. ואכן ראובן זכה
בהגרלה.
עתה תובע שמעון מראובן שיתן
לו אחוזים מהזכיה כפי שהתחייב לו
כשביקשו להתפלל עליו שיזכה. ואילו
ראובן טוען שמעולם לא היתה כונתו
לשלם עבור התפילה. ומה שאמר,
השטאה בעלמא הוא דאמר. האם צודק
שמעון בתביעתו?

כהן שאכל לכהן מה דינו?
תקציר התשובה:

מה שראובן כהן השני עדיין לא אכל מהמשלוח בודאי שצריך להחזיר לראובן כהן א’. מה שראובן כהן ב’ ממילא היה קונה
בסופר ואוכל, בודאי שצריך לשלם לראובן כהן א’. מה שראובן כהן ב’ טוען שהיו מוצרים במשלוח שלא היה קונה כלל ואם
כן הוא לא נהנה, הדין: שמשלם פחות שליש מהמחיר שעלה לראובן כהן א.

לגליונות הקודמים לחצו כאן

תפריט