עלון לשבת גנזי המלך
11 בנובמבר 2015 מאת yehudi-tv כבוי

עלון לשבת פרשת תולדות גנזי המלך עלון מס’ 327

גנזי המלך פרשת תולדות מס’ 327

“וְאֵלֶּה תּוֹלְדתֹ יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם
אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק”
אין יראה בלי מוסר
מתוך דרשותיו של הרב אמנון יצחק שליט”א

ופרש”י: ‘לאחר שקרא הקב”ה שמו
אברהם “הוֹלִיד אֶת יִצְחָק”. ד”א: ע”י
שכתב יצחק בן אברהם, הוזקק לומר:
“אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק”. כונתו לישב
הא דכתיב: “אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק”‘.
ונראה להוסיף עוד ביאור בזה; כתיב
(‘בראשית’ טו): “אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה
דְבַר ה’ אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמרֹ אַל תִּירָא
אַבְרָם אָנכִֹי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאדֹ:
וַיּאֹמֶר אַבְרָם ה’ ה’ מַה תִּתֶּן לִי וְאָנכִֹי הוֹלֵךְ
עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר”.
פשוט כונת אברהם היה: דמאחר שאין
לו בן, אין מי שימשיך עבודתו לפרסם שמו
של הקב”ה בעולם וילמד תועי לבב דרך
האמת. ולכן בהכרח שיתן לו הקב”ה בן.
ואם לא יתן לו בן, אינו שוה כלום. דהא
לא יתקיים עבודתו וישכחו שם ה ´ מבני
העולם. וצ”ב; דהלא כבר כתיב: “וַיִּקַּח
אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו
וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ
אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן” (‘בראשית’ יב) ופרש”י:
‘”הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן” – שהכניסן תחת
כנפי השכינה, אברהם מגייר אנשים
ושרי מגיירת נשים’ עי”ש. וא”כ יש
להם תלמידים הרבה שימשיכו בדרכיו
ויפרסמו שמו של הקב”ה בעולם ומה
היתה טענתו?
וצ”ל: כמו דאיתא בסה”ק; דאותם
גרים כולם חזרו לסורם ולא עמדו באמונת
הקב”ה. וזהו טענת אברהם אבינו: אע”ג
דיש לו תלמידים הרבה “הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ
בְחָרָן”, אבל מזה אין קיום והמשך ואין
שום עצה לזה רק שיתן לו הקב”ה בן
שיהיה יורשו הרוחני וילך בדרכיו ויפרסם
שמו של הקב”ה בעולם וילמד תועי לבב
דרך האמת. וזהו הביאור: “אַבְרָהָם הוֹלִיד
אֶת יִצְחָק”, דמכל עמלו לעשות הנפש בחרן
ולפרסם שמו של הקב”ה בעולם, לא נשאר
לו כלום רק יצחק. וזהו יורשו האמיתי
ההולך בדרכיו.
פחד זוהי מדתו של יצחק. ופחד היא
מדת היראה. ויראה, זה קיום. כמו שנאמר:
“יִרְאַת ה’ טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד” (‘תהילים’
יט). דע”י יראה, יש קיום. וכן מצינו
בבריאת העולם, שע”י יראה נתקיימו.
כדאיתא במסכת (‘חגיגה’ יב.): ‘א”ר
יהודה, אמר רב: “בשעה שברא הקב”ה
את העולם, היה מרחיב והולך כשתי
פקעיות של שתי, עד שגער הקב”ה
והעמידו” ‘. וכן פרש”י (‘בראשית’ א):
‘”יְהִי רָקִיעַ” יתחזק הרקיע. שאע”פ
שנברא שמים ביום א ´ עדין לחים היו
וקרשו בשני, מגערת הקב”ה באומרו:
“יְהִי רָקִיעַ”‘.
במדרש ‘תנחומא’ (‘תולדות‘ יג):
‘א”ר לוי, בשם ר ´ חמא בר חנינא:
“שתי חרדות חרד יצחק; אחת, על גבי
המזבח. ואחת, כשנכנס עשו. ואין אתה
יודע איזה מהן גדולה? אלא, ממה שאת
קורא כאן: “גְּדלָֹה עַד מְאדֹ” (‘בראשית’
כז) אתה יודע, שזו גדולה” ‘ ע”כ.
השקלא וטריא כאן הוא במדרגת יצחק
אבינו במדת היראה. וחקרו לידע איזה
היא המדרגה העליונה במדת היראה; יראה
דעקידה, או יראה דברכת יעקב? והסכימו
דמדת היראה שהגיע אליה בברכת יעקב,
היא גדולה מיראה שהגיע אליה בשעת
העקידה.
והביאור הוא: דיראה מחייבת האדם
להיות עומד תמיד תחת בקורת של טעות.
וצריך להיות עומד על המשמר תמיד, אולי
הוא טועה. ויצחק אבינו חשב שהברכות
מגיעות לעשו. ונתגלה לו שטעה בזה וחי
בחיי טעות. זהו לימוד במדת היראה, עד
כמה חייב אדם לפחד, אם הוא טועה.
ולכן מדת היראה של הברכות היתה יותר
מיראה דעקידה.
ומכח זה, חזר ופתח הבארות אשר
סתמו הפלשתים. דמבואר ברמב”ן (כו כ),
דענין הבארות רמז על בית המקדש. ושתי
פעמים נחרב המקדש. וכנגדם שני פעמים
סתמו הפלשתים את הבארות אשר חפר
אברהם. והבאר השלישי לא נסתמה והיא
נקראת “רְחבֹוֹת” (‘בראשית’ כו) עי”ש.
אברהם אבינו התחיל בחפירת הבארות, כי
כחו גדול עד מאד בתחילה. אבל הקיום הוא
ע”י פחד יצחק. ולכן חזר וחפר הבאר של
“רְחבֹוֹת” ולא נסתמה. ד”יִרְאַת ה’ טְהוֹרָה
עוֹמֶדֶת לָעַד”. וזהו טענתו של אברהם
אבינו: “וְאָנכִֹי הוֹלֵךְ עֲרִירִי” (‘בראשית’
טו). דבלי יצחק ומדת יראתו, אין קיום
מכל מה שעשה ופעל כל ימי חייו.
‘א”ר חלבו א”ר הונא: “כל אדם
שיש בו יראת שמים, דבריו נשמעין.
שנאמר: “סוֹף דָּבָר הַכּלֹ נִשְׁמָע” (‘קהלת’
יב)”. מאי “כִּי זֶה כָּל הָאָדָם”? א”ר
אלעזר: “אמר הקב”ה: “כל העולם
כולו לא נברא, אלא בשביל זה” “. ר ´
אבא בר כהנא אמר: “שקול זה כנגד כל
העולם כולו” ‘ (‘ברכות’ ו:). הרי מבואר
דתכלית הבריאה זה יראת שמים. ולכן
קיום הוא ע”י יראת שמים. וכל מי שיש לו
יראת שמים, בהכרח ש’דבריו נשמעין’.
ואם אינן נשמעין לאלתר, נשמעין לאחר
זמן. וזהו שדרשו: “סוֹף..” סוף יהיו
דבריו נשמעין.
וכן מבואר במסכת ‘שבת’ (לא.):
לאחר פטירת האדם מן העולם, בא לפני
ב”ד של מעלה; ‘שואלין אותו: “נשאת
ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה?
עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה?
פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך
דבר?” ואפ”ה; אי “יִרְאַת ה’ הִיא אוֹצָרוֹ”
(‘ישעיה’ לג) אין. אי לא, לא. משל לאדם
שאמר לשלוחו: “העלה לי כור חיטין
לעליה” הלך והעלה לו, א”ל: “עירבת
לי בהן קב חומטין”? א”ל: “לאו”!
א”ל: “מוטב, אם לא העלית” ‘. הרי
מבואר להדיא דהעיקר הוא יראה.
ואפילו אי קיים כל הני מילי דשואלין
אותו, מ”מ; רק, אי אוצרו מלא יראה, אז
יש לו הכל. ואם אין לו יראה, אין לו כלום.
דעיקר הקיום הוא רק ע”י יראה. ובלי
יראה, אין שום קיום בעולם. ואפילו למד
כל התורה כולה ועסק כל ימיו במצוות,
לא מהני כלום. דהעיקר שהכל תלוי בו,
הוא יראה. דעיקר היראה הוא להיות ירא
מטעות. ובלא יראה, אפשר להיות ברום
המעלות ומכ”מ הולך בטעות.
‘בראתי יצה”ר בראתי לו תורה
תבלין’ (ב”ב טז.). ואיתא במס”י פ”ה
דקאי על תורת היראה. וזהו לימוד
המוסר. ועל דבר זה מוסר היצה”ר כל
חכמתו וכחו לבטל האדם מלימוד המוסר.
דזהו סוד קיומו של אדם. דאפילו למד כל
התורה כולה לא מהני לו כלום. דהעיקר
תלוי באם: “יִרְאַת ה’ הִיא אוֹצָרוֹ”, אי אית
ליה יראה, טוב. ואם לאו? ‘מוטב, אם
לא העלית’. ולכן הרוצה שתורתו תתקיים
וכל מעשיו יהיה להם קיום, צריך להתחזק
בלימוד המוסר, שהוא לימוד ביראת
שמים. (קובץ שיחות).

פרנסה

ממה התפרנס יעקב אם היה “אִישׁ תָּם ישׁבֵ אהָלִים”?

ממה התפרנס יעקב שהיה: “אִישׁ תָּם
ישֵׁב אהָלִים”? (בר’ כה כז) הרי אנחנו
יודעים שמצבם הכלכלי של תלמידי
החכמים הוא לעתים קשה
הגה”צ רבי מרדכי מן זצ”ל נסע
בצעירותו עם מספר בחורים לישיבה
ב’סלונים’. כשהגיעו לישיבה וראו את
המצב הכלכלי הירוד ואת התנאים
הקשים, חזרו כולם לביתם פרט לרבי
מרדכי. מנת המזון היתה מורכבת מלחם
ותה, את קובית הסוכר, קבלו התלמידים
רק לאחר שעמדו בתור.
מאחר ורבי מרדכי היה מאד רעב,
החליט להכנס בשנית לתור על מנת לזכות
בקובית סוכר נוספת. לרוע מזלו זיהה
המחלק את כונתו ובמקום קובית הסוכר
הנכספת, זכה לקבל סטירת לחי לעיני
כולם. פרץ הנער בבכי וחזר לביתו. לאחר
מספר ימים הגיע בחור מהישיבה לעיר
מגוריו, במטרה להחזירו. אמר לו הבחור:
“המשגיח רוצה שתחזור לישיבה”.
חזר לישיבה ובע”ה גדל והיה לגדול
בתורה. המצב הכלכלי של האדם לא נובע
מהיותו תלמיד חכם, שהרי אף אחד לא
מפסיד את המגיע לו ואם המצב קשה לו,
גם אם היה סוחר – זה היה מצבו!
הסבא מ’נובהרדוק’ סיפר על נפח אחד,
שאסף אנשים רבים סביבו, בכדי שיוכל
להודות לד’ קבל עם ועדה על היותו נפח
ולא יהלומן. ומדוע? אמר הנפח: “שלשים
שנה אני משמש כנפח ועוד לא קרה לי
שהביאו לי ללטש יהלום. מכאן שאם
הייתי יהלומן, הייתי גווע ברעב”!
ומתוך הגיון סכל זה, יכול אדם
ל”הודות” לד’ על שאינו תלמיד חכם
הלומד בכולל, כי כיצד היה מתפרנס?
בדיוק כמו אותו נפח שוטה
שהחליט שד’ שולח פרנסה, רק דרך
מקצוע הנפחות.

צידה

מדוע לא מברכים ‘שֶׁהֶחֱיָנוּ’ על נעלים חדשות?
והאם מותר ליהודי להיות ציד?

בשאלה הזו דן בהרחבה ‘הנודע
ביהודה’ ובתשובותיו והוא מגיע
למסקנה: שהדבר אסור. איך יוכל בן
בנו של אברהם יצחק ויעקב למצא עונג
במעשי נמרוד ועשיו?.
גם ה’אור זרוע’ בהלכות ‘שבת’ (יז)
ובשו”ת של המהר”מ מרוטנבורג (ח”א
כז):נאסר האיסור של ציד בעזרת כלבים
כמנהג הגוים. ובעקבות פסיקה זו נוהגים
שעל בגד פרוה, או נעלי עור חדשות, לא
מברכים ‘שֶׁהֶחֱיָנוּ’ שכן לא נאה לו ליהודי
לברך ברכה זו על דבר שנוצר מציד
ומצער בעלי חיים.
רבי מאיר מפרימישלאן סיפר:
שלרבו, בעל ה’באר מים חיים’ היה בן
שלא הלך בדרך הישר ואף על פי כן לא
הרחיק אותו מעל פניו והיה מספק לו את
כל צרכיו. אגב כך היה נושא מידי פעם
את ידיו לשמים ואומר: ”רבונו של עולם!
נהג נא בבניך כפי שאני נוהג בבני, אף לי
בן שסר מן הדרך ועם זאת אני מרחם עליו
ונותן לו כל צרכיו”.
וסיים רבי מאיר מפרימישלאן ואמר,
שזהו הפרוש: ”כִּי צַיִד בְּפִיו”. הגמרא
אומרת (‘שבת’ פט:): שיצחק חזה
שלעתיד לבוא יגיד לו הקב”ה בניך חטאו
והוא יצטרך להגן עליהם. לכן: ”וַיֶּאֱהַב
יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו” – שלעתיד
לבוא תהיה בפיו טענה, שגם הוא אהב את
בנו, אף על פי שהיה עשו.
החיד”א אומר גם הוא בספרו ‘צוארי
שלל’: כי יצחק אבינו אהב את עשו כדי
לתקנו ולהביאו לתשובה. ולכן גם רצה
לברכו כדי שיהיה ירא ה’. אבל ה’ לא
רצה בתשובה שלו. וסידר שיתברך יעקב.
ועשו, ישאר כמות שהוא.
גם בשם ה’אלשיך’ מביאים: כי יצחק לא
טעה ח”ו. וכל מה שאהב את עשו היה, כדי
שיהיה ”צַיִד בְּפִיו” לקרבו לעבודת ה’.

פיוס

“וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשׁלָוֹם” לצאת בשלום מפיו של ארי

המדרש ב’בראשית רבה’ (סד י)
מביא: בימי יהושע בן חנניא הבטיחה
מלכות רומי הרשעה שיבנה בית המקדש.
הושיבו פפוס ולוליאנוס שלחנות מעכו
ועד אנטיוכיא והיו מספקים לעולי גולה
כסף וזהב וכל צרכם. הלכו הכותים הללו
וקטרגו על היהודים לפני אדרינוס קיסר
ואמרו: ”מרדו בך היהודים”. אמר להם:
”מה אעשה? והרי כבר גזרתי והבטחתי”?
אמרו לו: ”שלח ואמור להם שישנו את
מקומו של הבית, או שיוסיפו עליו חמש
אמות, או שיפחתו ממנו חמש אמות
ומאליהם יחזרו בהם מן הבנין”.
כיון שהגיע כתב המלך התחילו בוכים
והיה כל העם כנוס בבקעת בית רמון
ובקשו למרוד בו. אמרו: ”יבוא חכם
אחד ויפייס את הצבור”. ומי ילך? ”ילך
ר’ יהושע בן חנניה שהוא אב בתורה
וישקיט את הרוחות”. נכנס רבי יהושע
ודרש: ”מעשה בארי שטרף טרף ונכנס
עצם בגרונו. עמד והכריז: “כל מי שיבוא
ויוציא את העצם, אתן לו שכרו”. בא
קורא המצרי שמקורו ארוך, נתן מקורו
בתוך פי הארי והוציא את העצם. אמר לו:
“תן לי שכרי”. אמר לו הארי: “לך, לך”.
והיה משתבח ואומר: “נכנסתי לתוך פיו
של הארי בשלום ויצאתי בשלום” – ואין
לך שכר גדול מזה. “כך דיינו שנכנסנו
לאומה זו בשלום ויצאנו בשלום”. וזהו
שנאמר אצל יצחק: ”וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם”.

פרשת ‘תולדות’
“וַיּאֹמֶר אֵלָיו יִצְחָק כִּי אָמַרְתִּי פֶּן אָמוּת עָלֶיהָ”

“וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי… וַיִּקְרְאוּ
שְׁמוֹ עֵשָׂו” (כה כה)
הנה בפסוק הבא כתוב: “וַיִּקְרָא שְׁמוֹ
יַעֲקבֹ” בלשון יחיד. ולא כתוב: “וַיִּקְרְאוּ”
לשון רבים, כמו שנאמר אצל עשו. והדבר
צריך טעם.
וביאר בזה רבנו הגר”ח קנייבסקי
שליט”א בספרו ‘טעמא דקרא’: שאצל
עשו קראו לו האנשים שם זה. כמש”כ
רש”י; ואביו נתיירא למולו לפי שהיה
אדמוני, לכך המתין עד שיגדל ויבלע בו
דמו ולא יהיה מסוכן מלמולו. אולם לאחר
מכן כשגדל לא רצה עשו ליתן למולו,
כמבואר במדרש (ומובא כאן ב’דעת
זקנים’ מבעה”ת). לכן נשאר לו השם
שקראו לו האנשים, שלא היה לו ברית
מילה שבו ניתן לו השם ע”י אביו. משא”כ
יעקב, שעשו לו ברית מילה ואביו קרא לו
אז בשמו כמנהג ישראל (כמש”כ הרמב”ן
בפרשת ‘שמות’), לכן כתוב בו: “וַיִּקְרָא”
לשון יחיד.
“הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדםֹ הָאָדםֹ הַזֶּה”
(כה ל)
כתב רש”י: שהיה זה תבשיל של
עדשים אדומות, לפי שאותו יום מת
אברהם. ועדשים, הם מאכל אבלים.
וכתב בספר ‘בית הלוי’: שיתכן לבאר
שעשו נתבייש בעצמו אחרי שרואה בבית,
התנהגות של אבלות ואילו הוא להוט אחר
תאות האכילה, לכן עשה את עצמו כאינו
יודע כלל מה הוא התבשיל הזה. וגם לא
רצה לאוכלו ככל בני האדם, שהרי מיד
כשיפשוט את ידו לקערה יראה בעיניו
שזה עדשים ויצטרך לברר על האבלות.
לכן אמר ליעקב: “הַלְעִיטֵנִי נָא”, שישפוך
את אותו התבשיל האדום שאינו יודע מהו,
היישר אל תוך פיו מהקערה, בלא שיוכל
לראות ולהבחין מה הוא אותו תבשיל.
ונימק את טעמו להתנהגות המשונה הזאת,
בכך שאמר: “כִּי עָיֵף אָנכִֹי” ואין לי כח
אפילו לפשוט את ידי אל עבר פי. וכל
דבריו היו במרמה.
“מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכרָֹתְךָ” (כה לא)
כתב המלבי”ם: “מִכְרָה כַיּוֹם” רצון
הכתוב לומר; כפי שאתה מתנהג היום
ואתה מבזה את הבכורה ואינך רוצה בה,
מכרה אותה לי. והיה ראוי לומר; מכרה
בחטף קמץ, כי הוא מגזרת פעול. ואמר
“מִכְרָה” בחיריק שהוא כעין שם, ר”ל:
שממילא היא נמכרת לי, אחר שאינך
מתנהג בה כראוי. וזה דומה; כמי שרואה
אחד שרוצה להשליך כיסו לים ומבקש
שימכרהו לו בעד לחם ונזיד עדשים, שאין
זה מרמה את חברו, רק כמציל את הכיס
מן ההפקר.
“וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ
וַיּאֹמֶר אֲחתִֹי הִוא” (כו ז)
בספר ‘תפארת יונתן’ העיר על כך שלא
מצינו שגם רבקה אמרה: “אָחִי הוּא”, כמו
שמצינו אצל שרה שנאמר (‘בראשית’ כ):
“וְהִיא גַם הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא”.
וביאר הטעם בזה: כי כבר היו ליצחק
בנים גדולים יעקב ועשו, רק שהם אמרו
שהבנים הם מאשה אחרת, או מבעל אחר.
כמו שכתב הרמב”ן; והיתה רבקה מפחדת
שעשו לרוע מעלליו יגלה את הסוד ויהיה
הדבר להם לבזיון ולקצף. וגם אם היא
אחרת ויצחק הוא אחיה יהיה זאת לחרפה
וקלון ליצחק, כי יאמרו רוב הבנים הולכין
אחרי אחי האם. ולא היה רצונה לגרום
לו קלון, לכך לא אמרה כלל שיצחק הוא
אחיה. משא”כ יצחק, שאהב את עשו
וחשבו לצדיק נאמן כי ציד בפיו, לא היה
לו מניעה מלומר: “אֲחתִֹי הִוא” משום שני
הטעמים הנ”ל, לכך לא חשש לכך.
“וַיּאֹמֶר אֵלָיו יִצְחָק כִּי אָמַרְתִּי פֶּן
אָמוּת עָלֶיהָ” (כו ט)
יש להתבונן, למה לא השיב לו יצחק,
כמו שהשיב אביו אברהם, לפרעה:
“כִּי אָמַרְתִּי… וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי”
(‘בראשית’ כ).
ובאר בזה בספר ‘תפארת יונתן’:
שעיקר שאלת אבימלך לא היתה על
אמירת: “אֲחתִֹי הִוא”. רק ששאלתו היתה;
למה לא חששת להכשיל את הרבים? ואם
משום שלא תהרג אתה בשבילה, היה לך
לומר; אשת איש היא מאיש אחר. וכיון
שבן נח מצווה על אשת איש לא היית
מכשיל בזה את הרבים. ועל כך השיב לו;
שירא היה לנפשו שלבסוף יתגלה הדבר
ולא ימלט שירגישו שנוהג עמה אישות
וימיתו אותו על שניאף עם אשת רעהו.
אבל באמרו “אֲחתִֹי הִוא” יכולה היא גם
כן להיות אשתו ואין בו משפט מות, כי
בן נח מותר באחותו. לכן לא הייתי יכול
לומר שהיא אשת איש מאיש אחר, “פֶּן
אָמוּת עָלֶיהָ”.

שו”ת חברותא

מי זה שאינו מיסב בחבורה של מצוה, מנודה לשמים?

“וְיַעֲקבֹ אִישׁ תָּם ישֵׁב אהָֹלִים”
שאלה: מצינו במסכת ‘פסחים’
(קיג:): כי מי שאינו מיסב בחבורה של
מצוה, הרי הוא מנודה לשמים. ובתוספות
(שם קיד.) ביארו: שאינו מיסב בסעודת
מצוה, כמו סעודת מילה, דאמרינן במדרש
שניצול מדינה של גיהנם. וכן סעודת
נישואין של בת תלמיד חכם. ובת כהן
לכהן. ואם כן, מה הדין בתלמיד חכם
ששקוד על לימודו והוזמן לסעודת
מצוה, אם יוכל להמנע מללכת מפני
היותו עוסק בת”ת ו’העוסק במצוה,
פטור מן המצוה’. או דילמא שאין מנוס
מהליכתו לסעודת מצוה?
תשובה [מתוך דברי שו”ת ‘יביע אומר’
חלק ד – יו”ד סימן יט]: מקשה הגמרא
(מ”ק ט:) סתירה, מהא דכתיב (‘משלי’
ג): “יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא
יִשְׁווּ בָהּ” (‘שתבטל כל חפציך, לעסוק
בתורה’. רש”י.) ‘הא חפצי שמים ישוו
בה’. (כלומר: שאם יש לך לעסוק במצוה,
תבטל ת”ת ועסוק במצוה) ומאידך כתיב:
“וְכָל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָהּ” (‘משלי’ ח).
דאפילו חפצי שמים לא ישוו בה. (שמבטל
המצוה ועוסק בת”ת). ומתרצת הגמרא
את הסתירה: ‘כאן במצוה שאפשר
לעשותה ע”י אחרים, כאן במצוה
שא”א לעשותה ע”י אחרים’.
וז”ל הרמב”ם (ת”ת ג ד): ‘היה לפניו
עשיית מצוה ותלמוד תורה, אם אפשר
למצוה להעשות ע”י אחרים, לא יפסיק
תלמודו. ואם לאו, יעשה המצוה ויחזור
לתלמודו’. [ופסקו מרן ביו”ד רמו יח].
וז”ל הרמב”ם (אישות טו ב): ‘וכיון
שעברו כ’ שנה ולא נשא אשה, ה”ז
עובר ומבטל מצות עשה של פריה
ורביה. ואם היה עוסק בתורה וטרוד
בה והוא מתירא מלישא אשה כדי שלא
יטרח במזונות אשתו ויבטל מן התורה,
ה”ז מותר להתאחר, שהעוסק במצוה,
פטור מן המצוה. וכל שכן בתלמוד
תורה’.
ומוכח דבת”ת אמרינן טפי ד’העוסק
במצוה, פטור מן המצוה’. אולם
ב’מאירי’ (מ”ק ט:) כתב וז”ל: ‘אע”פ
שאמרו: העוסק במצוה פטור מן המצוה,
אין ת”ת בכלל זה, אלא מי שהיה עוסק
בתורה ואירעה מצוה לידו אם אפשר
לאותה מצוה להעשות ע”י אחרים,
אין לו לבטל עליה כו’. ואם א”א לה
ע”י אחרים, כגון: שאין ראוי לה אלא
הוא, או שהיא מצוה המוטלת על גופו,
כגון: לולב, שופר, כאו”א וקבורת מת
מצוה שאין לו קוברים ודומיהם, המצוה
קודמת ומבטל ת”ת כדי לקיימה ואינו
מפקיע חיובה מעליו בקיום מצות ת”ת.
ואפילו היא מצוה קלה. ואע”פ שהעוסק
במצוה, פטור מן המצוה, לא נאמר כן
בת”ת, הואיל ועיקרה לידיעת קיום
שאר מצוות מבטלין אותה בשביל כל
מצוה שא”א לקיימה ע”י אחרים. כך
היא שיטת גדולי המפרשים. (הראב”ד)’.
עכ”ל.
נמצא, שדעת הראב”ד חלוקה בזה על
הרמב”ם וס”ל: דבמצוות אמרינן טפי
‘העוסק במצוה, פטור מהמצוה’ יותר
מת”ת. ואע”פ שגם הרמב”ם לא התיר
אלא להתאחר, התם משום דפו”ר מצוה
דרמיא עליה. ולא חשיבא כ”כ אפשר
לקיימה ע”י אחרים. ורק לגבי בן עזאי
וכיו”ב הותר לבטלה כליל, הואיל ואפשר
לעולם שיתקיים ע”י אחרים. (‘יבמות’ סג:
והרמב”ם שם ה”ב).
ואפשר דה”ט משום שע”י שקידתו
בתורה בעוז ותעצומות, יוכל להרבות
תלמידים בלי שיעור, שגם הם נחשבים
בנים. (כמ”ש הרמב”ם ת”ת א ב).
וב’מאירי’ (‘שבת’ ט:) כתב: ‘ושמא
תאמר, היאך הקילו בת”ת משאר
מצוות? שהעוסק במצוה, פטור מן
המצוה. וכמ”ש ב’סוכה’ (כו:). י”ל:
שהתלמוד אינו אלא להביא לידי מעשה
והיאך יפקע את המעשה. והוא שאמרו
ע”ז ב’ירושלמי’ (פ”ק ד’שבת’ ה”ב):
‘הלמד לעשות ולא הלמד שלא לעשות,
שהלמד שלא לעשות, נוח לו שלא
נברא”. ע”כ. וכ”ה ב’מאירי’ (‘ברכות’
יא.). ע”ש. ונראה דמ”ש ש’התלמוד, אינו
אלא להביא לידי מעשה’, לאו למימרא
שאין הלומד חשוב אלא כמכשירי מצוה,
דהא ודאי ליתא, שלימוד התורה הוא מצוה
בפ”ע ושקולה כנגד כל המצוות וכמ”ש:
‘ותלמוד תורה כנגד כולם’. (ריש ‘פאה’
ו’שבת’ קכז.). ולכן אמרו; שכל חפצי
שמים “לֹא יִשְׁווּ בָהּ”. וזהו ההבדל בין
אנשים שמצווים על ת”ת, לנשים שאע”פ
שאינן חייבות במצות ת”ת צריכות ללמוד
הדינים השייכים להן. וכמ”ש בספר
‘חסידים’ (שיג). אלא ה”ט, כמ”ש
ב’יבמות’ (קט:): ‘”וּלְמַדְתֶּם” “וַעֲשִׂיתֶם”
כל שישנו בעשיה ישנו בלמידה, כל
שאינו בעשיה, אינו בלמידה’ ומש”ה:
‘האומר “אין לו, אלא תורה” ‘ אפילו
תורה, אין לו. שע”י המעשה, מקבל שכר
על הלימוד.
ומעתה בנ”ד; הואיל ואפשר לסעודת
מצוה שתתקיים ע”י אחרים, תלמוד תורה
קודם לסעודת מצוה. ומכ”ש כשיושב
ועוסק בתורה. ש’העוסק במצוה, פטור מן
המצוה’. ומה גם לפמ”ש התוספות ‘פסחים’
(קיד.), שכל הקפידא בזה דוקא כשיש שם
בנ”א מהוגנים. וכדאמרינן (‘סנהדרין’
כג.): ‘נקיי הדעת שבירושלים, לא היו
מסובין בסעודה, אלא, אם כן יודעין, מי
מיסב עמהם’. וכ”כ בשו”ת התשב”ץ ח”א
(קמד). ע”ש.
וז”ל הרמ”א בהגה (רסה יב): ‘כל מי
שאינו אוכל בסעודת מילה, הוי כמנודה
לשמים. ודוקא כשנמצאו שם בנ”א
מהוגנים, אבל אם נמצאו שם בני אדם
שאינם מהוגנים, א”צ לאכול שם’.
ושוב מצאתי להגאון ר’ צדוק הכהן
מלובלין בספר ‘הזכרונות’ (עמוד כט)
שכתב: כל מי שאינו הולך לסעודת מילה
כשמזמינים אותו, הוי כמנודה לשמים.
ומיהו, אם נמצאו שם בני אדם שאינם
מהוגנים, רשאי להמנע מלילך לשם. וה”ה,
אם בעל הבית רע עין וכו’.
ונראה שכל זה דוקא כשאינו עוסק
בתורה אז, אבל אם עוסק בתורה, לא יהא
אלא מצוה גדולה, העוסק בתורה פטור
מן המצוה, שאפשר לעשותה ע”י אחרים.
וכן אם עוסק בעשיית איזה מצוה, רשאי
להמנע.
כתב בשו”ת ‘שם אריה’ (חיו”ד סד):
דהא ד’העוסק במצוה, פטור מן המצוה’
היינו: כששניהם מצוות שבין אדם
למקום, אבל העוסק במצוה שבין אדם
למקום ובאה לידו מצוה שבין אדם לחברו
אינו נפטר מהמצוה שבאה לידו.
ולפי זה, כשמזמינים ת”ח ואתיקורי
מתיקרי ביה, הוי בכלל גמילות חסדים
בגופו. ומכ”ש כשהוא אדם גדול מפורסם
וא”כ אין ת”ת פוטרתו ממצות גמ”ח,
שבאה עם ההזמנה לסעודת מצוה.
ואמנם ראיתי בספר ‘יפה לבשמים’
(עמוד כא), שהביא מ”ש השד”ח בשם
הגאון ‘שם אריה’ כאמור וכתב: דבריו
אינם מובנים לי, כי איך יפרנס משנה
מפורשת ברפ”ג ד’ברכות’: ‘נושאי
המטה וחלופיהן פטורין מק”ש’ והרי
המתעסק בקבורת המת ולוויתו היא מצוה
שבין אדם לחברו ובכל זאת הוא נפטר
מק”ש שהיא מצוה שבין אדם למקום.
ואיך נדחית מצות ק”ש מפני מצות גמ”ח.
וצ”ע.
וליתא. כי מבואר בהרא”ש בפירושו
(ריש ‘פאה’ ג) שהקב”ה חפץ יותר במצוות
שיעשה בהם גם רצון הבריות מבמצוות
שבין אדם לקונו. ע”ש. וכ”כ הרמב”ם
(גניבה ז יב) וז”ל: ‘קשה ענשן של
מדות, יותר מענשן של עריות, שזה
בינו לבין המקום וזה בינו לבין חברו’.
ע”ש. וכן מוכח מהתוספות ב”מ (כ רע”ב)
דממונא חמיר טפי מאיסורא. ומש”ה לא
אזלינן ביה בתר רובא. ורק באיסור אשת
איש, החמירו כמו בממונא.
מסקנא דדינא: תלמיד חכם השקוד על
לימודו, יכול להמנע מללכת לסעודת ברית
מילה וסעודת נישואין, על מנת שישב
ויעסוק בתורה. ומכל שכן אם כבר עוסק
בתורה שאינו צריך להפסיק מלימודו,
בגלל סעודת מצוה.

שאלה שבועית עולמית

זייף מכתב וחברו “זכה”
מאת הרה”ג עקיבא מאמו שליט”א

ראובן קנה ממתק מסוים מחנות
וגילה שהממתק פגום. כשפגש את
חברו שמעון, התלונן בפניו על הדבר
וסיפר לו כי בתוכניתו לשלוח את
המוצר הפגום לחברה כדי שיזכהו
במוצר חדש וכן יפצו אותו. שמעון
חברו חמד לצון וזייף מכתב בשם
החברה שהם מזכים את ראובן בסך
מסוים של כסף והוא זכאי לקבל
ממתקים מהחנות ללא תשלום. ראובן
חשב שהמכתב אמיתי ומימש את
זכותו בחנות. אחר שראובן אכל את
כל הממתקים מהחנות פגשו שמעון
וגילה לו את האמת.
השאלה היא: האם צריך ראובן
לשלם לבעל החנות על כל הסכום
שקיבל, או שמא ישלם רק את הנאתו
ואת ההפרש ישלם שמעון?

האם הפועל ששפך סולר, חייב או פטור?
תקציר התשובה:

א. בגמרא ב’סנהדרין’ (ע”ז:) מבואר שהמסיר מחסום למים, הרי מה שנשפך בכח ראשון נחשב כמעשיו. ומה שנשפך בכח
שני נחשב כגרמא.
ונחלקו בזה הראשונים; לדעת רש”י (‘חולין’ טז.) והרא”ש וה’טור’ (או”ח קנח): הרי כל המים שאינם יוצאים מיד,
נחשבים כיוצאים על ידי גרמא. אבל לדעת הרמב”ן )ע”ז נ”ט:(: כל המים שיוצאים נחשבים ככח ראשון, אם פגעו באדם
שקרוב למחסום שהוסר. (ביד רמ”ה בסנהדרין הביא ב’ השיטות).
ב. משמעות הגמרא במסכת ב”ק; שהנוקב חבית, חייב עבור כל היין שנשפך. וזה לכאורה לא מתאים עם שיטת רש”י
והרא”ש הנ”ל.
ג. יתכן שראשונים אלו סוברים כתרוץ אחד בתוספות בסנהדרין (ע”ז.) שדיני נזיקין, חלוקים מדינים אחרים, שצריכים בהם
שיהיה כחו ממש. וממילא, לענין נזיקין, נחשב כל שפיכת היין כמעשיו.
ד. אם לא נאמר כן, אז נצטרך לחלק שנקיבת חבית נחשב כהפסד החבית עם היין, כיון שהכל נחשב כיחידה אחת. ולפי”ז,
בנידון שלנו שניקב את הצינור שמזרים סולר מהמיכל, מכיון שאין הצינור נחשב כלי אחד עם המיכל, יתכן שנחשב כמזיק רק
בגרמא את הסולר שיוצא מהמיכל, זה פטור. וצ”ע לדינא.
ה. עוד יתכן; שלהלכה שמחייבים על “גרמי” חייב לכוע’ משום שאף כח שני חשוב כגרמי. (בשונה מגרמא) אומנם דעת
הש”ך (שפו ס”ק ו): שלכמה שיטות אין מחייבים משום “גרמי” שנעשה בשוגג.

ערבי שירה ובידור
תמצית דעת תורה באיסור חמור

1. אסור שחוק וקלות ראש.
2. אסור שחקנים, חקיינים ולהטוטנים.
3. אסור נערי פלא.
4. אסור רקדניות לנשים.
5. אסור הקרנת סרטים.
6. אסור כינוסים למיניהם שאינם לפי רוח תורתנו הקדושה.
וכל הנ”ל נאסרו ע”י כל גדולי הדור שליט”א.
7. אסורים כינוסים שבאים לחיקוי של התרבות החילונית
במסוה של קדושה.
8. אין לעשות בשום פנים ואופן כינוסי בידור וחיקוי שחוק
וקלות ראש.
9. אסור לנשים לצאת לרחובה של עיר בתערובת גדולה
ובחוסר צניעות.
10 . אסור ערבי שירה וזמרה עם כלי נגינה בכלל, רק לצורך מצוה בלבד.
11 . יש למחות בתוקף ביד הזמרים ובפרט בחתונות שלא
להכניס ארס בקרב בחורי ישראל ע”י תזמורות פראיים הצורחים
בקולי קולות עם הדים משונים המושכים אחריהם גם ריקודים
של הוללות, וכן אורות חשמליים צבעוניים וזיקוקים ועשן
וכיוצא, שכל זה התפרקות חיצונית וחיקוי של התרבות החילונית
ולא שמחה אמיתית הראויה לנו.
12 . מלחיני שירים וניגונים חילוניים וזמרים ששרים את
שיריהם, צריך להרחיק אותם מקרב מחנינו ואסור לשמוע
מנגינות של ריקנות וקלילות.
כל זה נאמר לכלל הקהל. ובפרט לצבור האברכים ובני
התורה, הגורמים חילול ה’ וביטול תורה גמור, שאין להם
להמצא במקומות אלו בשום פנים ואופן.
אם לא נעצור המגפה והמשחית בעוד מועד, מי יודע מה יהיה
בעתיד ילדינו, וסכנה נוראה נשקפת על חינוך בנינו היקרים.

לגליונות הקודמים לחצו כאן

ערבי שירה ובידור באיסור חמור